[א]
עגילי החישוק שלאוזנֶיהָ נטעו בי מיד תחושת שייכוּת,
כאילו הגעתי הביתה, לניירובי, בית-שאן או ג'נבה,
כאילו אני עובר דרך שער הניצחון בצעדים צרפתיים,
נוקש על דפנותיו והן מצלצלות כאלפי פעמונים,
הביתה, אל ריח כביסה, ניחוחות בישול, מדפי ספרים
ועציצים שעדיין מאמינים שיש אור, שיש עוד אור,
אל בית שהוא הוא וזהו, נח, חוגג, כאלפי פעמונים,
אל גשם של אמצע חורף שכבר לא נדרש להוכיח דבר,
תחושת שייכוּת שהיא המקור של המקור, עגולה ורכה,
כאילו הזוהר הצפוני ניבט מעיני הכלב של השכן.

[ב]
שפתיה נענות לשפתיי, מי אני מולן,
אידאולוג. לא. טורף. כך אומרים. מושך בשיערה,
לרגע, חזק, עכשיו לא מושך, התמוססות, עוד,
ירכיה הבשרניות, חם ולח, לטורף כמוני זה חשוב,
הנה מגדל קלפים, הנה כל מגדלי הקלפים,
גבה המתפתל, שדיה וגומות החן,
לא חוכמה מול עיניים עצומות,
אלוהים כאן, יותר ממני,
"אתה ענף בקצה היקום", לוחש לי,
היא רועדת כפי שרועדים מלהט, כמעט בוכָה,
כמעט בוכֶה, לחייה סמוקות כמו בספר ילדים,
"באיזו תנוחה תִרצֶה אותי?" שואלת,
"לב פתוח" אני רוצֶה, לא אומר, הוא צוחק.