בדמדומי הקיום שאני נמצא בו
אחרי אחרי לילה ובוקר אפוקליפסיים.
שוכב על הצד עירום, בחדר בתשלום לפי שעה
בצד התעשייתי והמכוער של נתניה, מקיא את
נשמתי וחושב על כל הטעויות שעשיתי.
אני נופל מהכרה לאובדן בשניות
וחושב שהספר שהכי האהוב עלי ממרגנית
היה הקוסם מארץ ים.
וגם אני רציתי כמו גד להפוך לנץ ולנסוק
לשמיים, איש לא עצר את ההתרסקות.
חסדי הסיפור לא באו אלי. והנפילה
שברה כל רסיס של תקווה בי.
אני לא יודע אם אצליח הפעם, לשבור את
הסייקל. לעבור את הקדחת. להינצל.
כמה מזל יכול להיות לחסר חשיבות כמוני?
לשברון הלב הקבוע של שבירת הגלגל
מצטרפת תחושה נוראית של סוף.

והורי כבר אינם רוצים לשמוע ממני.

זו לא אשמתם. זו לא אשמת אף אחד,
רק שלי.
זו כפרתי.