מלנכוליה אדירה בצבע אפור בהיר סחפה אותי הרחק מפה. לאט אני צף
בארון זכוכית, על גבי זרמים טראגי-דינאמיים שהלב שלי כואב
מזכרונות עבר.

"I have always depended on the kindness of strangers"

אני אוהב, לעיתים עם רדת ערב. לא להדליק את המנורות בבית
לשים תקליט ישן, לאונרד כהן או שלמה ארצי. להתיישב על
הריצפה בגבי לאחד הכתלים ולהביט בחשיכה משתלטת.
לראות את האור נעלם ומפנה דרך לצללים כבדים שנושקים
לספרים הכבדים בספריה מחליקים על קצוות המזנון
והכורסא שהשכן שלי מהקיבוץ בנה לבד, לפני שמת. לבד.
אני מדליק סיגריה באפלה היורדת, הקצה האדום בוער
ומנצנץ באישוני, הסיגריה נגמרת עם התקליט, ובשקט
הזה שנוצר כמו ריק שיש למלא אני מוזג משקה לכוס מפלסטיק
וחושב על מגרשי חניה ריקים וארוכים, על אורות בית החולים
הלל יפה בחשיכה, על הגוון הצהוב של האגפים הישנים, ועל איך
מחלק
מהחלונות ניתן לראות את תחנת הכוח מנצנצת חזרה מהים.
על החלומות שלי בלילה שנדמים אמיתיים לפעמים כמו זיכרונות
ועל אהבותי מפעם.