לילה ראשון של ינואר
שנת אלפיים ועשרים
והשמיים חשוכים מזיקוקים.
את כל השמחה כילינו אמש
ועתה רק ספל תה סדוק
וכוס קפה שחור סמיך
מעלים הדים.

כל כך יפה נפרדנו
מהשנה. איך לא ספרנו לאחור
עד אלף תשע מאות עשרים ושמונה,
איך לא אחזתי בידו
פעם אחרונה, איך לא ידענו
שמהעשור הזה הוא יראה
רק זריחה אחת.

הלך לישון, אתה אומר
ואני לא יודעת
איך מכסים אותו בז״ל
כשהלב עוד חם
ואם הלב כבר לא, האם הזיכרונות
צריכים כוס משלהם
לקדש את שמו של סבא.

לזכר אבואלו, שיהא ברוך.