[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זמזום עדין של המזגן וקרני השמש המעטות שחדרו דרך חריצי
התריסים המוגפים יצרו אווירה של שקט ונועם בחדר. שרית התעוררה
כבר מזמן, אבל המשיכה לשכב במיטה עם עיניים סגורות. היא חשבה
על הנאום הקצר של תודות לאמה, לאריה וגם למשפחתו, משפחת בלום,
על העזרה הרבה, הפרגון והתמיכה בתקופת הלימודים. במיוחד תציין
את עזרתו של אריה, אתו היא גרה בשלוש השנים האחרונות. הוא החבר
והמאהב שלה.
היום יום ההולדת העשרים ושבע שלה. בערב תהיה מסיבה לכבוד זה
וגם לכבוד סיום לימודיה. אתמול התקיים טקס חלוקת התעודות
ומהיום היא אקדמאית שסיימה את האוניברסיטה בהצטיינות. למסיבה
מוזמנים המשפחה של אריה, כמה חברים וגם אמה, שושנה, שהגיעה כבר
לפני יומיים מקרית מלאכי כדי להשתתף בטקס חלוקת התעודות ולעזור
לה עם הבישולים. הן התכוונו להפתיע את האורחים במאכלים
המיוחדים שלה.
היא קמה והלכה למקלחת. לב גדול בצבע אדום מנייר מבריק היה
מודבק על המראה שמעל הכיור, ועליו מוצמדת שושנה. שרית פרצה
בצחוק, היא הורידה את הפרח והצמידה אותו לשערותיה. אריה יצא
מוקדם יותר לעבודה. מהמטבח הסתנן ריח טוב של קפה, שושנה ישבה
על יד השולחן עם כוס בידה. "איך ישנת", שאלה והוסיפה, "כבר
הכנתי הכל, נכניס לתנור שעה לפני שהאורחים יגיעו, שיהיה חם.
להכין לך קפה?". הן ישבו ושוחחו על המסיבה שתתקיים בערב ועל
העתיד המקצועי של שרית. לא היו לה תכניות מגובשות. כבר לפני
שנה התחילה לעבוד פעמיים בשבוע בטיפול משקם של ילדים וחשבה
להתמחות בזה. אבל לא חשבה שדחוף להחליט על כך. גם אריה, שסיים
את לימודיו שנה קודם ועבד, הציע לה לא למהר, קודם להתנסות
בטיפולים שונים ורק אחר כך להחליט על התמחות. היא הסכימה אתו
לא להחליט בינתיים וספרה את זה לאמה. יותר מאוחר יצאה לסידורים
לקראת המסיבה. שרית אפילו הזמינה תור למספרה, מקום שהייתה
מבקרת בו לעיתים רחוקות, כי תמיד העדיפה מראה טבעי של השער
הארוך והגולש שלה. אולי בלבה צפתה שזאת תהיה לא רק מסיבת יום
הולדת, אלה משהו יותר משמעותי.
בזמן שישבה בכיסא הספר נזכרה איך התחילה החברות שלהם. בלימודי
שנה שניה באוניברסיטה העברית היא גרה בדירה שכורה עם עוד שלוש
בנות. לתשלום עבור הלימודים קבלה מלגות אבל עבור כל הדברים
מסביב התגברה בעזרתה של אמה ועבודה בחנות ספרים. בסופי שבוע
היתה גם ממלצרת בבית קפה. רב הזמן הקדישה ללימודים, הדבר
היחידי שהרשתה לעצמה היה לשיר במקהלה של מרכז תרבות ימק"א.
אהבה לשיר גם במפגשים עם חברים. כאשר חברה ללימודים בקשה שתשיר
בחתונתה, הסכימה.
למחרת החתונה בקפיטריה נגש אליה בחור גבוה, שמנמן, ממושקף
ואמר, "שלום, קוראים לי אריה, שמעתי אותך שרה אתמול בחתונה של
חבר שלי, אהבתי". שרית הסמיקה, "באמת אהבת"? "כן, מאוד, את שרה
ממש כמו זמרת מקצועית", החמיא לה. הוא רצה להמשיך את השיחה אבל
שרית התנצלה שהיא מאחרת לשיעור והחלה לאסוף את חפציה. לבקשתו
של אריה לקבל מספר טלפון שלה רק חייכה ואמרה, "יום טוב לך".
לפעמים כאשר ראתה אותו בקמפוס, תמיד עמוס בספרים רבי כרס, הוא
היה מחייך אליה. כנראה מזמן שם לב עליה, בחורה גבוה, רזה עם
שער ארוך ועיניים ירוקות,"ירושה" מאבא הרומני, כפי שאמה היתה
אומרת.
אריה התקשר אחרי כמה ימים, הצליח להשיג את המספר, וביקש
להיפגש.  ליווה אותה אחרי השעורים וסיפר על עצמו בכנות וחוש
הומור. הוא ירושלמי, הילד הקטן במשפחה. אמו נפטרה, ואביו נשאר
לגדל שלושה בנים לבדו. אחרי כשנתיים הגיעה ורד, אם חורגת עם
שתי בנות גדולות ממנו, ושוב הוא נשאר הילד הקטן במשפחה. אמא
חורגת, לא כפי שמסופר בספרי ילדים, היתה אישה מתחשבת, דואגת
ועוזרת בכל. "היה לנו מזל ", אמר. הוא גם סיפר שהיה לו מזל
לקבל אחיות, איתם הסתדר יותר טוב מהאחים שלו שהיו תחרותיים
מאוד והציקו לו. הוא למד כלכלה וגר בדירה שהייתה בעבר של סבתא
שלו.
שרית גם ספרה על עצמה. שגדלה בקרית מלאכי עם אמא, שושנה. שאת
אבא היא זוכרת במעורפל, הוא עזב אותם כשהייתה בת חמש. אמה לא
התחתנה פעם שנייה, כך שהיא בת יחידה. כל השנים שושנה עובדת
בתור פקידה בדואר לא רחוק מהבית ותמיד נעזרה בשכנות לשמירה על
שרית, ממנה בקשה להתנהג יפה. כך שרית, אחרי שלמדה לקרוא, תמיד
הסתובבה עם ספר כדי שלא תפריע. הבילויים שלהם היו סרט קולנוע
וגלידה, טיול בפארק או ביקורים אצל קרובי משפחה. אף פעם לא
בקשה להירשם לאיזה חוג במתנ"ס, כי לא רצתה להעציב את אמה, לא
היה כסף לבזבוזים. אבל בשמחה השתתפה במקהלה של בית הספר. כבר
מכיתה ג' עשו אותה סולנית בטקסים וחגיגות. המורה למוסיקה טיפחה
את הכישרון שלה. דודה מרים ,אחותה של אמה, תמיד אמרה שהכישרון
עבר אליה מסבתא רשל, שבמרוקו היתה שרה לפני המלך. כאשר שרית
ספרה את זה, אריה צחק וציין, "כנראה כל הזמרים שעלו ממרוקו שרו
לפני המלך". גם שרית צחקה אבל ציינה שסבתא באמת שרה יפה בערבית
ובמרוקאית וגם בצרפתית. דודה מרים, תענה ששרית צריכה להיות
זמרת כי הם מרוויחות יפה. אבל שושנה לא רצתה לשמוע על זה
והייתה אומרת לשרית הקטנה ויותר מאוחר לנערה, "השכלה זה דבר
הכי חשוב. בן אדם משכיל חושב אחרת, מתנהג אחרת ויכול לבנות
לעצמו חיים יותר קלים. אם הייתי משכילה, החיים שלנו היו נראים
אחרת". כך שרית שרה רק באירועים משפחתיים ובמקהלת בטקסים של
בית הספר. אפילו כשהיתה בצבא התבקשה לשיר ביום הזיכרון בתיכון
שלמדה בו. את הצבא עשתה "קרוב לבית" בשלישות בבאר שבע עם אישור
עבודה בגלל המצב הכלכלי בבית. חבר שהיה לה בתקופה זאת, היה
מחזיר אותה הביתה כדי שתספיק להגיע לחנות הבגדים בה עבדה.
לפעמים התבקשה לשיר במסיבות של שכנים או קרובי משפחה והם גם
שלמו על כך. דודה מרים עודדה אותה להמשיך עם המופעים כאלה אבל
אמה היתה מגיבה בכעס, "כסף זה לא הכל, עדיף שתתכונני
לפסיכומטרי". ציוני הפסיכומטרי שלה לא הספיקו כדי להתקבל
ללימודי רפואה אבל היא בקלות התקבלה ל"אופציה שנייה",
פיזיותרפיה.
שרית ואריה המשיכו להיפגש בספריה או בבית קפה. לא היה להם הרבה
זמן פנוי, לרוב למדו. אחרי חודשיים אריה הציע לה לעבור לגור
בדירה שלו, "יש לי חדר פנוי ולא תשלמי שכר דירה", אמר. ההצעה
של אריה הפתיעה אותה. התגובה הראשונה היתה להגיד "לא" אבל
תקופת המבחנים התקרבה והיא ידע שכדי לקבל ציונים טובים, תצטרך
להפסיק את העבודה בבית קפה. "מה כבר יכול לקרות", חשבה, אם לא
יסתדר, תוכל לחפש מגורים אחרים ואם יהיה בסדר, תעבור בשקט את
תקופת המבחנים. הדירה היתה מרוהטת יפה עם כריות רבות על הספה,
תמונות על הקירות וכורסאות טלוויזיה נוחות, כאלו הסבתא עדיין
גרה בה. בחדר הפנוי עמדו ספה, ארון ואפילו מנורת לילה על שולחן
קטן. רק אחרי חצי שנה הם נהיו זוג.
בזמנם פנוי הלכו למסעדות, לסרטים וטיולים מחוץ לעיר. אריה הכיר
לה את ירושלים ואת משפחת בלום ושרית לקחה אותו לקרית מלאכי
להכיר את אמא שושנה. מהסיפורים שלו למדה שהיו לו כמה ידידות
לפניה אבל לא הבינה אם גר איתן. "הוא מנצל אותך", אמרו לה
החברות, אבל שרית לא הרגישה כך. גם ידעה שניקיון של הדירה, קצת
בישולים וכביסה היו עדיפים לה על עבודה בבית קפה או בניקיון
בתים, ומגורים בדירות שכורות. כך שלא הרגישה מנוצלת. אריה אף
פעם לא ביקש ממנה לעשות דברים ובתקופות של מבחנים שלה ושלו היה
מזמין פיצות או מביא אוכל מ"מאמא", כך הוא קורא לורד, אמו
החורגת.
האורחים הגיעו בזמן, האוכל היה חם והפיץ ריח טוב בכל הדירה.
אחרי שכולם התיישבו סביב השולחן ערוך יפה, ביקש אריה למלא את
הגביעים ובירך את שרית על הצלחה בלימודים ועל יום ההולדת. אמר
גם שהוא מודה לה על החיים המשותפים אתה ולעזרה המקצועית שלה
כפיזיותרפיסטית בבעיות הגב שלו. כולם צחקו ואז הוציא אריה
קופסה מלבנית שעליה היה כתוב "שטרן", שם חנות תכשיטים יוקרתית,
והגיש לשרית. היא לקחה את הקופסה, אמרה "תודה, לא היית צריך.."
והרגישה שהיא מסמיקה. אחרי כמה שניות של שקט, שלה נראו כמו
נצח, שמע את אחותו של אריה אומרת, "רוצים לראות". שרית פתחה את
הקופסה, בפנים היה צמיד מאבנים יקרות בצבעים שונים. תכשיט יפה
מאוד. היא הראתה אותו לכולם ואריה עזר לה לסגור אותו על היד.
שרית המשיכה לחייך והתאפקה לא לבכות, וקיוותה שאף אחד לא ישים
לב לדמעות בעיניה. לא למתנה כזאת היא צפתה. כאשר כולם התחילו
לאכול היא יצאה למטבח ואמה הלכה אחריה, שמה יד על גבה ואמרה לה
משהו בשקט.
בבוקר למחרת, לפני שאריה קם, שרית הסיעה את אמה לתחנת
האוטובוס. "מה תעשי עכשיו?", שאלה שושנה. "אני עוד לא יודעת.
אני צריכה להחליט", ענתה לה. "את בחורה חכמה, תחשבי רק על
טובתך. את מחליטה איך יראו החיים שלך", הוסיפה.
כאשר חזרה לדירה, אריה כבר היה מוכן לצאת לעבודה. " היתה מסיבה
מוצלחת, הכון?" שאל. "נכון, ותודה על המתנה, לא היית צריך. אני
זו שצריכה לקנות לך מתנה על כל השנים שעזרת לי", ענתה לו מבלי
להסתובב אליו. "אל תדברי שטויות. אם תרצי, את יכולה להחליף
אותה. אני רץ, כבר מאוחר", אמר. "אולי אעשה כך". הוא התחמקה
מהנשיקה, לא רצתה שיראה את הדמעות שלה, אריה שלח לה נשיקה
באוויר ויצאה.
פתאום הרגישה שהאוויר בבית לא זז, לוחץ עליה ומקשה לנשום.
החליטה שהיא חייבת לצאת מהבית ומיד. בחוץ היה קריר היא לקחה
מספר נשימות עמוקות ופנתה לכיוון בית הקפה בפינת הרחוב. דקות
ארוכות ישבה עם טלפון ביד, אבל לא התקשרה לאף אחד, רק אחרי
שהמלצר הניח מולה כוס תה עם נענע וקרואסון, חייגה לדוקטור
פוקס, מנהל מכון פיזיותרפיה בבית חולים אשקלון, ואמרה, "כן"
למשרה שהם הציעו לה לפני שבועיים.
ברגע שחזרה לדירה התקשרה ורד כדי לשבח את הבישולים של אמה
ולהתעניין איך היא מרגישה. אחרי ששמעה את התשובות הלקוניות של
שרית הוסיפה, "אני מבינה שהיו לך ציפיות לקבל טבעת והצעת
נישואין. מצטערת שהתאכזבת מאריה. לדעתי מגיע לך מישהו יותר טוב
ממנו, מישהו שיאהוב אותך. אריה בחור שלא יודע לעריך אנשים
טובים, גם לא מעוניין לבנות משפחה בשלב הזה, מחפש הרפתקאות
בעסקים ואולי באהבה. את תהיי בסדר, אני אוהבת אותך". "גם אני,
תודה על התמיכה", ענתה בשקט, נתקה את השיחה, צנחה על הרצפה
ופרצה בבכי קולני. הטלפון צלצל ותמונה של אריה הופיע בצג. אחרי
כמה שניות נכנסה הודעה, "הי, איפה את? (סמיילים). נשאר אוכל או
שאת רוצה לצאת? בתוספת סמייל עם נשיקה".
שרית התחילה לאסוף את הדברים שלה. מיינה הכל ביסודיות, בגדים,
מסמכים, טואלטיקה, צעיפים רבים שקנתה. את הספרים קשרה בחבל
והניחה בפינת החדר עבודה. היא לא מהירה, אריה היה בעבודה ולא
היה אמור להגיע בהפתעה. מפעם לפעם היתה עוצרת, נעמדת על יד
החלון ומנגבת את הדמעות הזולגות על פניה. בסוף הכניסה הכל לשני
תיקים גדולים, הכינה לה שני כריכים ושקית עם פירות. היא השאירה
את המפתחות ומכתב קצר בקערה בכניסה, יצא מהדירה וטרקה את הדלת
אחריה. כשהייתה במונית בדרך לתחנה מרכזית, נכנסה הודעה, "איפה
את. נכנס לישיבה ארוכה (סמיילי לב)".
שרית התיישבה על יד החלון בחלק האחורי של האוטובוס לתל אביב,
משם תיקח רכבת לקרית מלאכי, לאמה. האם היו לה ציפיות להצעת
נישואים?, חשבה, כן, בטח היו. אבל אז הבינה שאף פעם לא דיברו
על עתידם המשותף, המילה "חתונה" לא הוזכרה בשיחות שלהם אפילו
בצחוק. גם במפגשים עם משפחת בלום הם אף פעם לא נשאלו, "נווו ,
מתי אתם מתחתנים", כאילו כולם ידעו שזה לא יקרה, שאין המשך
ליחסים שלהם. איך לא שמה לב לדברים אלה, איך נרדמה בשמירה על
היחסים, כאילו הכל בסדר. הדמעות התייבשו וכאס עלה והציף אותה.
"האם החברות צדקו והוא ניצל אותה מבלי ששמה לב", שאלה את עצמה.
"לא, אני ניצלתי אותו ואת משפחתו. נהניתי שלוש שנים מלמוד ללא
דאגות פרנסה, מלנסוע לבקר את אמא ברכב ולא להיסחב באוטובוסים.
לבלות חגים עם משפחה שמחה, שנראתה כאילו אין לה  בעיות. לקבל
מתנות שוות, עזרה בקשרים שלהם לסדר לאמה תור לניתוח בבית חולים
הדסה, לקבל רכב לחודשיים מאחותו של אריה שנסע לחו"ל, ביקורים
במופעים וההצגות שלא יכולתי להרשות לעצמי. למה אני כועסת
עליהם? הם עשו רק דברים טובים למעני, לא שתלו בי ציפיות סרק.
אני אשמה. למה לא דברתי עם ורד על כך, לא רמזתי לה את רצונך
להשתייך למשפחת בלום. כי היה לי טוב, נהניתי מכל העולמות,
עזרה, יחס, חשבתי שכל זה מגיע לי כי אני נחמדה, מוכנה לעזור,
מתחשבת ואוהבת את כולם? מה, חשבתי שההמשך יהיה לפי תסריט: חיים
יחד, חתונה וילדים? ציפית שיציעו לך נישואים. לא קראת נכון את
המפה, לא עשית שעורי בית, לא הכנת את עצמך להפתעה שקרתה".
נזכרה איך בארוחה אריה אמר "תודה על חיים משותפים", ולא " אני
אוהב אותך". אפילו אמא, זהירה וחשדנית כל החיים, נרדמה בשמירה
עליה?"
פנים של שרית היו רטובות מדמעות. אישה מבוגרת שישבה על ידה
הושיטה לה טישו, "רבת עם חבר", שאלה, "לא שווה לבכות, אולי זה
קרה לטובה". שרית חייכה, "אולי את צודקת". הפלאפון צפצף ומסרון
נוסף התקבל, "יצאתי מהמשרד (סמיילי), מה בקשר לאוכל, אני
רעעעב. (סמיילים ונשיקות)". שרית לא הגיבה למסרון אבל הרגישה
שגם היא רעבה. היא קנתה בקבוק מים ואכלה את הכריכים בזמן שחכתה
לרכבת לקרית מלאכי.

פעמיים קרא אריה את המכתב שהשאירה לו שרית. לא היה לו ברור מה
קרה, הוא לא היה מוכן לעזיבתה הפתאומית. "מה לא הבנתי? מדוע לא
דברה אתי?"  אתמול אחרי שכולם עזבו הם סדרו את הבית, פתחו את
המתנות שקבלה ושתו יין. שושנה הלכה לישון מוקדם. לא היו שום
סימנים שמשהו קורה. גם בבוקר אחרי שהסיעה את שושנה לאוטובוס.
"מה לא ראיתי".
הוא נכנס לחדר שינה, לחדר רחצה, לחדר שלמדה בו, כלום לא נשאר.
רק צילום משותף מטיול האחרון. הטלפון של שרית לא היה פעיל.
אריה התקשר לורד, קווה שתוכל להסביר לו מה קרה. "מה לא ברור,
היא מאוהבת בך, צפתה להצעת נשואים", אמרה לו. "לא יכול להיות,
אף פעם לא דברנו על חתונה. אני אוהב אותה אבל אני לא רוצה
עדיין להתחתן" התגונן. "זה בדיוק מה שהיא הבינה כאשר קבלה צמיד
במקום טבעת. פשוט לא רצתה שתראה אותה בוכייה. תכתוב לה הודע
נחמדה ותן לה להירגע. היא בחורה חכמה, היא תבין", הציע ורד.
אריה התקשר גם לאחותו ומיד שענתה אמר, "היא עזבה אותי. את
יכולה להסביר לי מדוע". אחרי שנייה של שתיקה שמע, "תגיד, אתה
לא מבין מדוע? יא אידיוט. מי קונה צמיד לבחורה שחי איתה שלוש
שנים, ברור שהיא מצפה לטבעת נשואים". "מאיפה את יודעת, היא
אמרה לך?" שאל אריה בשקט. "לא אמרה, אבל אני יודעת, טיפש עם
דיפלומה. ולמה נתת לה אותה לפני כולם? זה היה כמו להגיש גט
במקום, בגלל זה היא עזבה. כמה טיפש אפשר להיות", צרחה עליו.
"לאן את חושבת היא נסעה?, מלמל אריה. "אולי לאיזו חברה או
לאמה. אם אתה אוהב אותה, סע אחריה". "אני אוהב אותה, אבל ורד
אמרה לתת לה זמן להירגע". "אמא  אישה מהמאה הקודמת או אולי לא
רוצה שתתחתן עם שרית. דע לך, שאחרי שהיא תירגע, לא תוכל להחזיר
אותה, היא בחורה שיודעת להחליט החלטות ואתה אף פעם לא, מטומטם
", וסיימה את השיחה.

בשעות אחר הצהריים הקרון ברכבת לקרית מלאכי היה כמעט ריק. שרית
התיישבה על יד החלון, הוציא את הפלאפון. ההודעה היתה מאריה, "
אנחנו צריכים לדבר, חזרי אלי", הפעם בלי סמיילים. היא הוציאה
את הקופסה עם המילה "שטרן" באותיות זהב, והסתכלה על הצמיד
היפה. החליטה לא להחליף אותו. בכל פעם שתסתכל עליו, תיזכר
בתקופה זאת בחיים שלה. בעומק לבה היא ידעה שהחיים המסודרים מדי
עם אריה הרדימו אותה. שאף פעם לא אמרה לאריה שאוהבת אותו, אולי
בגלל שלא רצתה לשקר לו ולעצמה.
הרכבת התקרבה לתחנה. הפלאפון צלצל שוב אבל שרית לא הגיבה. אחרי
שהחזירה את צמיד לתיק הגיע צפצוף של מסרון. הוא היה מדוקטור
פוקס. "שלום, תתקשרי לקבוע פגישה, אני רוצה להראות לך את המכון
החדש שלנו." כשלחצה על התמונה של השולח חייך אליה גבר צעיר עם
תספורת קצרה ואוזניים קצת בולטות. שרית חייכה, "לכי תדעי מה
יכול לקרות בחיים שלי".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הדרך לבית שלי
רצופה כוונות
טובות




אחד מנסה להסביר
שהוא השטן


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/2/20 11:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדה רויטגור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה