[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני גר בעיר הגדולה והעיר חייה סביבי ובתוכי.
אני מתחכך בה והיא בי. העיר שולחת אלי זרועות ארוכת, אני מרגיש
אותן בתוך ביתי ולפעמים אפילו בתוך הגוף שלי. אז אני הופך
לאיבר חישה זעיר ומדויק: טרמומטר, ברומטר, מגנומטר - כל מכשיר
מדידה אפשרי, אני מסוגל לספק ערכים מידיים וגם תחזיות.
מעבר לזכוכית משוריינת של תחנה וקו, אישה צעירה בשחור, גם
השיער, גם הזכוכית. היא מתריסה, הוא מתעלם. משוגעת, מסטולית,
מיוחמת. ואז מוותרת, נכנעת, הולכת הצידה, לאן, ומתיישבת במאונך
על אופנוע, של מי, לא שלה. בעל האופנוע כבר בפתח החנות שלו.
מדליק סיגריה, לא ממהר. האם להישאר לראות את הבלתי נמנע או
למהר לא לפספס משהו אחר, מה, עדיין לא יודע, לא רואה.
העיר מקיאה אותי כל יום מחדש ובולעת בחזרה. אנחנו כלואים
בחיבוק אמיץ ובלתי ניתן להפרדה. היא שופכת עלי גודש, אני משיב
לה בוז, היא מטיחה בי מגוון, לסנן, לסנן, אין לי סיכוי נגדה,
נגד מערכת הביוב שלה. לסנן דציבלים, אויר, מים, וולגריות, בני
אדם, קירבת דם.
לעיתים העיר מזמנת לי פגישות שמשאירות אותי פעור פה. לא, לא עם
ליצני העל מן השטיח המשדר, כזה יש מלא. יותר כמו הפגישה, חצי
פגישה, בשטח הציבורי ללא טיפת צל, עם זאת מלפני שנים, שכמוה
אין שניה, והגעגועים למה שהיה יכול להיות צפים ועולים. צפיתי,
ראיתי את הנולד, אבל ברגע האמת, אך רגעי האמת... או בכניסה
לחניון, הצטלבות מבטים עם אודי יקיר, שבתיכון היה עולה מתח על
יד-וחצי ואחר כך נהיה, מה הוא נהיה, מעצב משהו, ובפגישה מקרית
הקודמת הציע לי לרדת ישר לאיטליה.

ההליכה במדרכות, הריצה בשדרות, הנסיעה בכבישים או בשבילי
האופניים שלה, הם לא סתם תנועה או נוכחות - הם הבעת עמדה ברורה
ונחרצת או לפחות אמירה. אני לא רק אם צעירה ושדי מלאים חלב-אם
בריא, אני גם מודעת. אני מודעת לזכויותיי כאישה, אני מודעת
לסכנות העורבות למשאב שהופקד בידי על ידי רצף הדורות ואני
נחושה להגן עליו מפני כל פגע: גננות מתעללות, חברות תרופות,
פדופילים, אנסים, זנאים, הומופובים, מורים חסרי כישרון, סרבני
מיחזור, גברים מכים, די לאלימות, ויש עוד, כך אני ובעלי רן. <>
השליח על האופניים החשמליים עם הארגז נושא הפרסומת, הוא לא סתם
מוביל סחורה מוזמנת מדלת לדלת, אז מה הוא? אה, זוכר איך לפני
שנים נסעת לערים גדולות אחרות ושיכור מהלם התרבות כמעט והתפעלת
ממקביליהם המוקדמים ומבשריהם בעירך שלך? "כן, אני זה הם", אומר
לך השליח, כמעט ונכנס בך, "כן, אני יכול להוריד אותך, זה חלק
מחדוות הנעורים שלי, לא יהיו לי נעורים אחרים על פניהם, כך
למדתי ושיננתי בתיכון." - "ואני גם גאה, כן אני גאה במה שאני
עושה, לפחות כמו שההומואים במצעדים גאים במה שהם גאים". <>
הבום-בוקס של הנחנחים מתערבב בתוך נחיל הרולר-בליידרים ולכל
קבוצה עמדה נחרצת: אלה מביאים עלינו את הגאולה, בניגוד
לרצוננו. ואלה, מה איתם? אלה על הרולר-בליידס מצהירים: -
"אנחנו קהילה אמתית אנחנו, אנחנו לא ה"כאילו" של הפייס-בוק,
ושכולם ידעו," - "ארבע..., חמש..., שש... - את ראש העיר נגרש,
אחת..., שתיים..., שלוש... - את אוזני הפייפר שלו נתלוש." <>
גם צבע מכנסיו הזרחני של הזקן המשתרך בסמטה, מלווה בפיליפיני
חבוש כובע בייס-בול הפוך, גם הוא אמירה, אכן עם רגל וחצי בקבר,
אבל לא מתבייש להיות פתטי. <> כנופיית השוטרים ליד
הארבע-על-ארבע של מרדפים, באורות מהבהבים ורמקולים מחרישי
האוזניים ומחרדי התודעה, הם ה-T-1000 מה-Terminator-2, משדרים
מסר לכולם, לאם המניקה בשדרה, לשליח על האופניים החשמליים,
לקשיש החומק ולחסר הבית: - "אל תתעסק אתנו יא-אפס," או במקור:
-".Don't fuck with us"  המסר עובר, העמדה ברורה והאמירה
נאמרת.

העיר הגדולה היא עריצה אכזרית, שמצבי רוחה וטעמיה מתהפכים
תדירות. כשהיא חפצה בכך - היא אוכפת סדר במופגן, וכשלא - היא
מעודדת כאוס בקריצה, לעיתים את שניהם בעת ובעונה אחת. השוטטות
ברחובותיה וחוצותיה אסורה בהחלט ולכן כדי לעבור משכונה לשכונה,
מגוש לחלקה נדרשים אישורים או לחילופין הכישרון של חילופי
זהויות. כשלעצמי, אין לי כישרון כזה, אבל יש לי כושר התמדה -
כמו הגיבור של ה"בושם", אימנתי את עצמי להיות בלתי מזוהה ולא
ניתן להרחה; בזכות האימון אני יכול לנוע כמו שנקרא ספר של
פרוסט - שלושה עמודים קדימה - שניים אחורה, עד שאני כמעט
ומסוגל להיות בעת ובעונה אחת ביותר ממקום אחד.
ולמרות שהשוטטות אסורה, רק בעל עיניים חדות במיוחד ו/או
סטטיסטיקאי מומחה מסוגלים להבחין בסדר כלשהו.

בנייניה הגבוהים העומדים זקורים, הם עונש מרושע על חטא היוהרה
של תושביה. אני יודע - יום אחד העיר תיעצר בפתאומיות והכל בה
יקפא. הקורקינטים, הזקנים המתעופפים והאופניים החשמליים.
הרחובות יעמדו דום, תנועת המכוניות תיעצר באמצע ואתה התעבות
העשן, הולכי-הרגל, מבטיהם והבעות פניהם והבל פיהם
יתגבשו-גבישים, החנויות ידומו כמו בצילום סטילס אקראי. אני רק
לא יודע מתי זה יקרה. אני גם לא סגור על הנסיבות. אבל העצירה
הגדולה בוא תבוא. הסימנים כבר כאן.

תאומי-שרונה שיכורי-גבהים, מתנים אהבים ככה, מאיימים לסחרר
השמימה את המעז להביט או לקרוס עליו ועל כולם ולהמשיך על הארץ
בתאווה של שיח המגדר. יום בהיר אחד הם יעמדו במלא הדרם -
אילמים-חרשים-עיוורים, כאילו ידם לא הייתה במעל.
בלובי רחב הידיים וברחבת הכניסה מעוצבת בסגנון
דה-קונסטרוקטיביסטי מאוחר, רפליקנטים מתויגים יבואו וילכו,
ישדרו רגשות מועצמים תג לג, גם לתג שלי: - "אם אין לך מה
לעשות, אל תעשה את זה כאן."  
אה, מי אני, אני מעצב גֵּנִים מ-Blade runner, או שלא, אבל אתה
רשאי לחשוב שכן. ומי אתה, אויב או חבר?





בדרך למעלה, אשתמש בחדר המדרגות, זה האימון היומי שלי, חמשת
אלפים ארבע מאות שלושים ושתשע מדרגות, זה מספיק. שלא כמו מעצב
הַגֵּנִים מ-Blade runner , הבמאי בהחלט טעה, אני שומר על
הכושר, אני חייב לשמור על הכושר - סעיף בחוזה ההעסקה שלי.
במשרד מחכים לי מקלחת ובגדי שרד נקיים ומגוהצים. יום העבודה
יתחיל ויסתיים כמו חלום, או הזיה, או חלום, תוך כדי ההפטרה
האירונית: - "יכול להיות יותר גרוע, הרבה יותר גרוע."

בדרך למטה, כשאתעורר מול חלונות הקומה ה-81 מן ההפתעה וההלם לא
אחשוד בכלום, שום דבר, פשוט ישנתי והתעוררתי, אולי אנסה
להתאקלם.

בקומה ה-48 וחצי, לא הייתי מאמין, העמידה בתור למסעדה בצהריים
הלוהטים ללא מזגן וללא בריזה ושני גרגרי החול, מחוברים רק לכוח
ההתמד, כמוני, אף לא שמתי לב שגם המרק בפנים - ההייטקיסטים
מצמצמים את הרווחים, אחד נוגע לי במרפק. אני רוצה למות.

אז מה לעשות, חוץ מלכעוס, על מה, כשאהיה מרוח בעוד רגע למטה,
מי יבוא לאסוף אותי, יקראו לממונים, יודיעו למזכירה של הבוס
ואחר כך לאביבה ותהיה מהומת אלוהים, אני שונא מהומות. ובעודי
מחלק את המרחק לקטעים ותתי קטעים, כדי שהנפילה לא תסתיים לעולם
או באין-סוף, אני רואה את עצמי טס, לא, זה לא אני, מה ככה סתם,
כן, עונה לי העצמי.
וכשאפקט ה-וואוו יופעל, וכשהוא כבר פועל, התאוצה תהיה בשיאה,
ועל זה הרי נאמר, שלכאן צריך לשאוף, ואת זה מה שצריך לרצות,
ואנחנו הרי רוצים, וגם אני - חוויה חד-פעמית בהחלט, סופנית
בחד-פעמיותה.

הכעס יתחלף בעלבון, מתי, וישתלט על ההכרה ברגע הזה או הבא. אין
זמן - חייב עוד פעם לחשוב את המחשבה הזאת, מה המחשבה? אולי הוא
סתם מנסה לעודד את עצמו, לחשוב בפעם האחרונה בחייו מחשבה
כלשהיא כי ככה צריך?... אה, העיתונאי ההומו עם עניבת הפרפר
המגוחכת, בחום, הזכיר את ההוא מן המוות בוונציה, הסרט, כן
האחרונה, אבל בהיסט אירוני!

בקומה ה-27 ארגיש את הרטיבות החמה מתפשטת בין חלצי מבלי לקשור
זאת להשתנה. הפחד יקפיא את הכול. יקפיא גם את טייס הקרב לשעבר,
שבטיול אחרי צבא עשה את המדבר האוסטרלי לבד על אופנוע, והיום
משתתף בקבוצות תמיכה.

תחושת המפגש עם אריח השיש או הגרנית השחור, מלוטש ראי, נוצץ
ישר לעין, תהיה מפתיעה. קודם כל המגע הקר עם הלחי. ואז... פחד
ידידי הטוב.... אתה לעולם לא תעזוב אותי - כזה צריך לראות,
בועת בעתה שקופה ורוטטת, שולחת קרניים כמעט בלתי נראות לכל
עבר, מוחצות ומשתקות את הכול בדרכן, כמו, כמו, כמו... ורק הרוח
הרוחשת תרחף מעל ויללת תינוק עייף, ששד אמו קפא בפיו תשמע,
עדות למה? לשודד שהניף את המאכלת מעל ראשו של הזקן והגולגולת
שלא התפצחה, לשליח על האופניים החשמליים עם ארגז נושא הפרסומת,
שקפא ממש ברגע ההתנגשות עם רכב המרדפים של כנופיית השוטרים,
לאם המניקה, שהתוצאה החיובית של הבדיקה הרפואית שלה כבר הגיעה
לרופא המטפל... לתנועת האגרוף מימין לשמאל של בעל האופנוע
שקפאה במעופה, ואנוכי מעל, כלאו בתוך בועה, מרחף בין השמים
לארץ.










loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הצרה עם קאמבק
היא שתמיד הוא
יגיע כשאתה לא
מוכן.




לו יהי מופתע
מעצמו ומהתקשורת
וחוזר לספסל בית
המשפט.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/2/20 11:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דוד שפר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה