"אני עייפה" אמרתי והתיישבתי בכבדות
"יום ארוך?" היא שאלה, מחייכת
"לא" עניתי והדמעות כבר עמדו בעיני, אני חושבת ששברתי שיא -
פחות מדקה בחדר ואני כבר עם דמעות.
"אני פשוט עייפה מהכל" עניתי וכבר הרגשתי את הדמעות זולגות,
מולי החיוך עדיין היה, פחות מאושר ויותר מנומס.
"אני עייפה מלהרגיש ככה, אני עייפה מלדבר על זה"
"את מתעייפת מהפגישה שלנו? " היא שאלה והחיוך עדיין היה שם
"לא" עניתי ולא הבנתי איך היא העמידה את עצמה במרכז כרגע
"נמאס לי שזה נכנס לכל שיחה שניה שאני מנהלת" התחלתי להתעצבן
"נמאס לי שאני צריכה להסביר את זה" אני עונה
"אני מרגישה כאילו סיפרתי את זה לכל העולם אישתו אחותו ואפילו
הדודה החורגת, ועדיין אני מוצאת את עצמי מספרת את זה מחדש לאדם
אחר שהייתי בטוחה שכבר ידע אז זרקתי בדיחה שחורה שלא הובנה
ועכשיו אני מתחילה את כל הסיפור מחדש"
הפסקתי לבכות כי פשוט התעייפתי גם מזה
"אני חוזרת על אותם משפטים, מקבלת את אותם תגובות, ככל שהזמן
עובר ציפיתי שמשהו ישתנה... "
"מה חשבת שישתנה?" היא שואלת וכל מה שאני חושבת עליו זה שהחיוך
ירד, כמו אצל כולם כשהנושא הזה עולה
"לא יודעת" עניתי בכנות "זה לא נכון שכלום לא השתנה" אני חושבת
בקול "אני השתנתי" אני ממשיכה
"אני מוצאת את עצמי מספרת את זה ודואגת לצד השני יותר מלי" אני
עונה וחיוך כואב עולה לי על הפנים
"אני כבר בתוך זה כל כך הרבה זמן.. אני מרגישה חרא.. אני
בוכה... כשמישהו חדש שומע את זה מבחינתו זה הלם הוא לא יודע
להגיב ואני זאת שצריכה להסביר שזה בסדר, שלא התכוונתי להעכיר
את המצב רוח "
"וזה באמת מה שאת מרגישה?" היא מקשה עלי
"לא" אני פולטת נחרה שניתן להתבלבל ולחשוב שזה צחוק
"אני עייפה מהמבטים העצובים, אני נגעלת מלשמוע את התגובות
הידועות מראש שלא אומרות דבר אבל זה מה שאומרים במצבים כאלו"
"אם אני אשמע שוב פעם 'אני משתתף בצערך' אני חושבת שאני אצרח"
עכשיו החיוך על פני הוא כנה, חיכיתי הרבה זמן להגיד את זה.
"זה משפט מטומטם" אני ממשיכה במונולוג "מי שלא מהמשפחה שלי לא
באמת משתתף בצערי"
"את חושבת שלאנשים לא באמת איכפת?" היא קוטעת את רצף הדיבור
שלי אבל לי זה לא באמת מפריע
"לא אמרתי שלאנשים לא איכפת, אבל מי שלא חווה את זה בעצמו לא
יכול לדעת על מה הוא מדבר באמת ואלו מילים ריקות שנהוג להגיד"
"ויותר מזה" אני חוזרת לאותם דברים שרציתי להגיד כבר הרבה זמן
"לא איכפת לי מהם ומהרגשות שלהם"