[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדה רויטגור
/
אני וסופי

בכנסה לדירה, זרקתי את צרור מפתחות לקערה והורדתי את הנעליים.
רגליי היו נפוחות עם סימנים אדומים. יחפה הלכתי עד חדר אמבטיה,
לקחתי צנצנת עם משחה, התיישבתי על האסלה ומרחתי בנדיבות על
המקומות האדומים והמשופשפים. הכאב לא עבר אבל המשחה והרצפה
הקרה הרגיעו אותי. מזגתי לי קולה קרה והתיישבתי בכורסא מול
הטלוויזיה.
הנעלים הציקו לי בזמן הלוויה, בגללן לא היתי מרוכזת בדברי
ההספדים של הבת והחברה של המנוחה. הנעליים לא היו חדשות, בחיים
לא היתי נועלת חדשות לבית קברות, שם צריך ללכת עד הקבר וחזרה
ולעמוד בזמן הקבורה. אף פעם אי אפשר לדעת כמה זמן ייקח לרבי
להספיד את המנוחה. יש כאלה שכדי להיפרד מהמת "מכובד" מאריכים
בקריאה של פסוקים, ולא מבינים שהאנשים סביבו "מתים" להתפזר כמה
שיותר מהר. כבר עדיף שהרבי ימהר ללווה או לאזכרה הבאה, אז הוא
יבחר נוסח מקוצר. יום לפני הלוויה מדדתי את הנעליים כי החלטתי
שנעל סגורה ולא סנדל יותר מתאים לבית קברות. אז בהתחלה הכל היה
בסדר, אבל פתאום על יד הקבר הרגשתי שכפות רגליי בערו. הסתכלתי
והן נראו לי נפוחות. הרגשתי כאב חזק, כזה שמגיע עד הגרון, ממש
חנק. ניסיתי לשתות מים, התרחקתי קצת ונצמדתי למצבה גבוה מאבן
שחורה. אף אחד לא שם לב, כי בזמן הזה הנכד הגדול של המנוחה קרא
הספד מרגש על סבתא אהובה. ראיתי את המבטים של חברתי סופי מחפשת
אותי וכאשר קלטה שהתרחקתי מהמקום עשתה סימן של מה קורה והראתה
לה בקבוק מים. אני סימנתי לה, הכל בסדר והרמתי את הבקבוק שלי.
אחרי ההלוויה בדרך הארוכה למכונית בקושי עניתי לאנשים ששאלו
לשלומי, ונראיתי כבורחת מהמקום.
בגיל מסוים הלוויה או אזכרה זה אירוע חברתי, פוגשים אנשים,
מבררים מה קורה לאלה שלא נוכחים, האם יצאו לטיול או חס וחלילה
חולים או עוד יותר גרוע, לא הודיעו לך שהם כבר לא בין החיים.
אני אף פעם לא היתי רכלנית, התעניינתי רק באנשים שהכרתי. אבל
בשנים האחרונות אני לא מקשיבה לשיחות על מחלות של מכרים. לא
מרגישה צורך לדעת שלאורי יש בעיות ברכיים, ומשה לא שומע טוב
אבל מסרב ללכת עם מכשיר שמיעה, שציפי עברה צנתור וריקי צריכה
להתכונן לקולונוסקופיה. מה יש לי לעשות עם המידע הזה, בשביל מה
לי לדעת.
במשך שנים נאספים סביבנו אנשים שחלקם הופכים לחברים קרובים,
והרוב נהיים ידידים לתקופות קצרות במסגרת עבודה, בילויים,
לימודים ובסוף נעלמים. הזיכרון שלנו הוא הארכיון של החיים, ובו
מדף נפרד לאנשים שפגשת במשך החיים. כל הזמן יש בו תזוזה. חלקם
נופלים מן מדף וחלקם מוצאים להם פינה ונשארים לעד.

לעתים קרובות אני נזכרת במפגש האחרון שלי עם דודה שרה שנחרט
בזיכרוני. שרה, קיבוצניקית פעילה כל חיים למען בניית הארץ, בן
אדם בריא וצלול, אמרה לי שלא מעוניינת בקשר עם אף אחד, לא
חברים ולא קרובי משפחה. "חייתי יותר מדי זמן ושום דבר כבר לא
מעניין אותי", אמרה. היא היתה אז בת 75, בגילי היום, כאשר
ניתקה את קשר עם כולם.
גם אני מרגישה כך לפעמים, אבל לא מספרת לאף אחת. לא רוצה לגרום
לילדיי ואולי גם לנכדיי דאגה לאמא וסבתא שלא רוצה כלום, כך,
ללא סיבה.
תמיד רציתי להיות דומה לחברתי סופי. היא יפה, אנרגטית, חיובית,
עם צחוק מגלגל, אינטליגנטית, דעתנית ואוהבת חיים. הבגדים שלה,
הצעיפים והתכשיטים צועקים משמחה. הכל אני אוהבת אצלה. זאת
שבשנייה מוכנה לקום ולנסוע לטיול רחוק, לסרט או למסעדה בשכונה.
יש לה  תובנות ברורים לחיים, עושה הכל לבד, לא מבקשת עזרה מאף
אחד. כאשר החליטה שהיא שומרת על עצמה, מבצעת באדיקות את אורך
חיים בריא. החיים לא עוברים עליה בקלות, היו וישנם קשיים רבים.
סיפור חייה יכול למלא כמה כרכים של רומן מרתק.  אבל שמחת חיים
שלה היא לא פאסאדה כלפי החוץ, היא רוצה לחיות ולא רק להתקיים
בעולם הזה.
אבל אני שונה, לא דומה לה אפילו קצת. אף פעם לא חשבתי על עצמי
כיפה, בנעוריי היתי רצינית מאוד, שהתאים לחינוך סובייטי. לא
יצאתי עם בחורים, "ילדה יהודייה מבית טוב", בניגוד לחברותיי
שהתנסו עוד בגיל התיכון. חתונה, ילדים, עבודה הכל לפי מסלול
כאילו נקבע מראש. אפילו מאהב לא היה לי. היתי מחוזרת, אבל לא
מאוהבת מספיק כדי לבגוד בבעלי. אין לי תלונות, חיי לרוב היו
טובים, מעניינים ומסופקים, אבל יש לי הרגשה שעבורי כל זה
הסתיים.
הטלפון לא הפסיק לצלצל. בלי הקדמה שמעתי את קולה של סופי,
"רבקה, לאן נעלמת לי, קרה משהו?, באמת היה חם ונורה ארוך אבל
לא היתה ברירה , גם הלבישו עלי טרמפ לשלוש זקנות, חה-חה-חה, אז
נסעתי לבית המנוחה ונתקעתי שם. את נחה?  תתקשרי, אני אגיד לך
איזו תכנית חובה היום לראות בטלוויזיה". הספקתי להגיד רק,
"טוב", לפני שהיא ניתקה.
מזל שיש לי את סופי, היא לא תיתן לי למות צעירה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"היה יותר יעיל,
צא להפסקה."


צרצר קורא שלטים
בIKEA.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/2/20 11:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדה רויטגור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה