הם גמרו עליי את ההלל
נטלו אותי חסר רוח חיים לכאורה
ועשו לי לוויה כיד המלך
כבוד כזה של אנשים וקינות,
לא קיבלתי ולו פעם אחד בחיי
חפרו את הקבר מסותת טוב-טוב,
עם זוויות ישרות ומחוזק במוטות ולבנים,
שלא יקרוס פנימה
עטפו אותי בתכריכים מבד יקר מאוד,
שנרקם בחוטי זהב עליו ציורים,
של מלאכים, לבבות ופרחים
הניחו על הגוף שלי אינספור פרחים
וכיסו אותי באדמה משובחת היישר משדות מוריקים,
ללא טיפת עפר
ואז הניחו מצבה עשויה שיש טהור לבן-כסוף,
עם עיטורי כסף וזהב
ופסל מלאך מרכין ראש בראש המצבה
עשו גינות מסביב ושבילי מעבר
וספסלים ובית תפילה קטן
והכול חתמו בנצח הזמן,
עם תפילות לעילוי נשמתי,
מהמקובלים הגדולים והקדושים ביותר

אבל אחרי כמה חודשים,
כבר לא היה נוח לי בקבר הקטן
אז יצאתי
חפרתי את דרכי החוצה
הלכתי הביתה שלי וטיגנתי חביתה,
כי הייתי רעב בגלל שלא אכלתי חודשים
הם ראו אותי וצעקו עליי -
"מה אתה עושה פה, אתה מת!"
אמרתי להם שנמאס לי להיות מת
וחזרתי מהמתים
והם נורא התרגזו
"לא, לא יכול להיות כדבר כזה,
אתה מת וזהו זה!"
אבל לא בא לי להיות מת, אמרתי
"זה לא מה שאתה מחליט, אדון צעיר,
החלטנו שאתה מת, אז אתה מת!
ואפילו ערכנו לך לוויה מפוארת
ומקום קבורה מכובד מאוד,
איך אתה לא מעריך את זה?"
אבל לא בא לי, אמרתי להם
"כפוי טובה,
אחרי כל הלוויה המפוארת
וזה שנעצבנו מאוד ואפילו בכינו
ככה אתה חוזר לחיים? זה מה שמגיע לנו?"