לפני חודשיים נרשמתי לקורס תנומה מהירה בטיסות לחו״ל. לקורס
היה קונספט מיוחד: לא נרדמת - לא שילמת. התלהבתי. הרי אני, שלא
נרדם גם עם 5.56 מילימטר, בטוח ארוויח את הטיסה בחינם.

כעבור שבוע הייתה לי טיסה לבוקרשט. כחלק מהוראות ממציאי השיטה,
נדרשתי לשים מן אוזניות פלאפיות מלטפות, אליהן מחובר מן כיסוי
עיניים בעל תחושה צמיגית לעפעפיים, מסאג׳ לנשמה. הנחתי את
המתקן, ומיד התגנב לאוזני קולו של אלברט, מרצה משעמם שהיה לי
באקדמיה בשיעור פילוסופיה אפוקליפטית טראנס-אטלנטית. בקולו
המונוטוני הוא נקב בשמי, שאל מה שלומי, איך אני מרגיש, איך אני
אוהב את החביתה שלי, מה הם תחביביי העיקריים, איפה אני רואה את
עצמי בעוד, נגיד, חמש שנים, ומה המוטו שלי בחיים.

התעוררתי לקולו של הקברניט המבשר על מזג האוויר, ״גבירותיי
ורבותיי, שתהיה לכם חופשה נעימה, תודה שבחרתם לטוס אתנו.״
התבאסתי. והלכתי לשלם על הטיסה.

בטיסה לברצלונה כבר הייתי חכם יותר. שמתי שני קפיצים של אטבי
כביסה לכל אורכה של ארובת העין, התיישבתי, וחיכיתי למלכודת.
הכול היה טוב ושקט, ואפילו לא שאלו אותי יותר מדי למה יש לי
שני קפיצים בתוך כל עין, ובאופן כללי אני נראה כמו ליצן שצץ
מתוך תיבת הפתעות לילדים. היה רק נער אחד ששאל את אימו אם אני
הכוכב של ״התפוז המכני״. וזהו. הטיסה נדמתה לטיסה רגילה ביותר,
מהאלה שלא צריך להיות אדם נוירוטי במיוחד כדי לא להירדם בהן.

אלא שברקע הדייל התחיל למלמל מילים בטון נמוך וללא הפסקה:
״לילה טוב מאזין יקר...בשעה הקרובה כבשים יקפצו לך מעל לראש.
הנה אחת, חמודה, קופצת, וקופצת, תגיד שלום לכבשה, קופצת, הנה
שנייה, קופצת, מה היא עושה? נכון. קופצת. שלישית? כבר לא
קופצת. היא נחה. היא עייפפפההה, היא עיייפהההה, ורביעית? מתה
מעייפות. עייפההההה...״ אני רק זוכר שפיהקתי ושפשפתי את
האטבים, וכשהתעוררתי, כבשה עם פאוץ׳ של מלצרים ביקשה שאשלם לה
את מחיר הטיסה ואף דרשה טיפ על המופע המרשים.

בהתחלה התרגזתי, בעיקר על הקטע של הטיפ, אבל בשורה התחתונה
שמחתי שלפחות לראשונה בחיי הצלחתי לישון פאקינג ארבע וחצי שעות
רצופות במטוס.

הטיסה הבאה הייתה למוסקבה. ידעתי שכבשים יתקפו אותי מתקפה
אימתנית, ולכן שמתי על עצמי תחפושת של זאב. אבל הקונספט של
אותה טיסה היה מעט שונה. מימיני ומשמאלי ובעצם מכל כיוון
הסתובבו דיילות רוסיות חתיכות בלבוש של אחות בבית חולים, ובמבט
פתייני א-לה מרלין מונרו הציעו לי וודקה ועוד וודקה ועוד ועוד,
עד שמצאתי את עצמי מאושפז עקב הרעלת אלכוהול בבית חולים שדה
באמצע קרב של מלחמת העולם הראשונה בין הרוסים לגרמנים. שלושה
ימים ישבתי וקדחתי בזמן שכדורי תותחים התפוצצו לי מול העיניים,
וכשסופסוף החלמתי, באה אחות מאוד מכוערת עם מזרק גדול, עם אף
ארוך ושומה גדולה בלחי ימין וביקשה את מחיר הטיסה בתוספת
נשיקה. ״בפלולה, חמוד שלי. במרכז הפלולה,״ כיוונה את נשיקתי.

נכנעתי. והחלטתי לנטוש במהרה את הקורס הנורא לתנומה מהירה
בטיסות. החשש שחלומות, הזיות, הרעלות אלכוהול או כבשים מוזרות
יתקפו אותי במנוחתי היה חזק מכל.

כיום אני נשוי פלוס שני תאומים בני שנה וחצי שיהיו בריאים. מאז
שנולדו אני ישן אולי שלוש שעות נורמאליות ביום. אבל לכל מי
ששואל אותי איך אני בטיסות, אני מציג את תמונתם של השניים,
וגאה לספר שכשהם לא איתי אני מאוד מתגעגע, חושב ששעות שינה זה
לחלשים, ונכנס לתרדמת כבר בשלוק של הוויסקי בג׳יימס ריצ׳רדסון
בדיוטי פרי.