לפני שנה נתתי לגברת זקנה זכות קדימה במעבר החצייה, למרות
שמיהרתי עם הבן שלי לדרבי, ואסי ושוקו לא הפסיקו לדבר על המשחק
כל השבוע. היא נראתה דווקא זקנה זריזה כזו כשעוד המתינה
ברמזור, מהאלה שעושות עמידת ראש בחוף הים, עם דופק ספורטיבי.
תנועות ידיה בזמן שדיברה בנייד נראו נמרצות, וגם מבטה היה נראה
חיוני ורענן.
אלא שאיך שכף רגלה דרכה על הכביש, כל תנועותיה הפכו לסלואו
מושיין שלא מהעולם הזה. היא אחזה בכאב באגן ירכיה, נראתה פתאום
כל כך סובלת, ורק את המקל שלחה קדימה שאף אחד לא יעז בטעות
לגנוב לה את הזכות קדימה. הבן שלי אמר שנראה לו שנפלה עליה
הזיקנה בדיוק אז, כרעם ביום בהיר, דווקא על חשבוננו. אבל הייתי
שלם עם ההחלטה שלקחתי. והדרת פני זקן נאמר איפשהו, ואת איפשהו
צריך לכבד.
פקק ארוך התחיל להשתרך אחריי, כולם צפצפו והתחילו לקלל. בהתחלה
אותי, אחר כך את מספר 17 בתור שבעצמו לא הפסיק לצפצף, ולבסוף
התחילו גם ללכת מכות על אמת, אגרופנים, סכינים קפיציות, מטעני
חבלה. היה אחד שגם תיעד הכול באייפון שלו וחבר שלו צעק לו כל
הזמן: ״תעלה ליו טיוב! תעלה ליו טיוב!״ אבל אחרי שהמצלמה תפסה
אותו אוכל מכות שום דבר לא עלה ליו טיוב. בדקתי גם אחרי שבוע,
כשהזקנה סיימה לעבור את הפס הראשון במעבר החצייה, ושום דבר לא
עלה ליו-טיוב.
פקק אדיר התפרש מצפון העיר ועד דרום, אבל בזקנה לא נגעו וגם לא
העזו לקלל. היו מלא הולכי רגל שהציעו עזרה, אחד אפילו ניסה
לשכנע אותה לעשות לה אבו-יויו, אבל היא נענעה את המקל מצד לצד
והודיעה לכולם חגיגית: ״לא ולא! אני אסתדר לבד.״
עם בוא הסתיו החל לרדת מבול ואני כבר מתּי להשתין. הודעתי לבן
שלי שיחזיק רגע את ההגה, וקפצתי לחצר של הבניין הסמוך לעשות
פיפי על איזו שקית של מלט. הבן שלי קפץ אחריי להשתין שם גם,
וכשחזר אמר שיש איזה אידיוט שהשתין על מלט ועכשיו לדיירים של
הבניין יחכה בטון.
בשלושה עשר באפריל, שנה מאוחר יותר, הזקנה סיימה לחצות את
הכביש. בדיוק היו זיקוקי דינור כחזרה גנרלית לקראת יום
העצמאות, ובכלל אווירת חג פשתה באוויר. שוקו ואסי הודיעו שהם
ממהרים למשחק ההישרדות של מכבי אחרי עונת האליפות, והציעו
שנצטרף אליהם. הגענו בחמש דקות איחור, וסיפרתי להם שנתקענו
אחרי איזו זקנה ששנה לקח לה לחצות את הכביש. |
