ענת אומרת שאלוהים עצוב.
נמרוד אומר שאלוהים לא קיים
ושאם הוא עצוב אז שיבוא פעם לעשן אתנו מאחורי המגרש
וייראה שהחיים יפים.
אייל צוחק אומר שנמרוד סתם שריונר דפוק שחוץ מלטחון ת'תחת לא
מבין מהחיים ואם יראו לו חרא הוא יחשוב שזה שוקולד.
אני זורקת על אייל גוש רגבים, והוא אומר: תסתמי את, מה אכפת
לך? את מזדיינת אתם גם אם הם לא שריונרים אלא סתם הנדסה
קרבית.
אני משתדלת להיעלב אבל שמה לב שזה לא מזיז לי בכלל.
אנחנו.
מגיל חמישה חודשים.
ראש בתוך כתף בתוך שקע של בטן.
מחוברים בין אם נרצה ובין אם לא.
ריח של צ'יפס מטוגן מחזיר אותנו לבית של יותם,
סבתא שלו שם מנשקת את כולנו בחום אמיתי
אולי אני בכלל לא יודעת מה זה חום אמיתי.
תשבו ותאכלו ותספרו על הצבא,
היא מבקשת או אולי מצווה.
הסיפורים שלנו מצחיקים אותה,
ובעצם גם אותנו, למרות ששמענו וסיפרנו אותם
כבר כל כך הרבה פעמים...
וזה נחמד ככה. ואני לא רוצה מקום אחר.


בערב אנחנו משחקים כדורסל,
וכשמרגישים ששבוע חדש מתקרב מתפזרים.
נמרוד ואני רואים סרט, ובקטע הרומנטי הוא מנסה לנשק אותי,
כרגיל.
אבל אני לא מתנשקת עם מי שאני מרגישה.
ביום ראשון כולנו מחכים בתחנת אוטובוס מחוץ לקיבוץ.
בדרך קצת ישנים קצת צוחקים, מחזיקים קרוב קרוב.
בעיר האפורה שמתעוררת לה לאט, מתפזרים כל אחד לדרכו.
ענת ואני עוד עולות ביחד על הקו לצפון,
הגב של נמרוד הוא הדבר האחרון שאני רואה כשיוצאים.
בדרך ענת שרה בשקט, מציירת ציורים מצחיקים על החלון
ומשחקת לי בשיער.
ואז שוב מתחיל גשם ואני נרדמת לאט לאט.

שבועיים אחר כך נמרוד נהרג.
כולנו בקיבוץ הולכים בדשא. מקום אחד חסר.
ענת שוב אומרת שזה רק מוכיח כמה שאלוהים עצוב.
אייל בועט ברגבים ואומר שאלוהים סתם בן זונה
שבטח היה ג'ובניק ונוקם בקרביים.
ושאם הוא באמת גבר שיבוא ויעשה אתו תחרות מי יותר עצוב עכשיו.
בהלוויה אני עומדת ליד לילוש, הראש על הכתף של ענת,
תומכת נופלת יחד עם אייל.
אחר כך יושבים בחצר על הדשא, מישהו מביא גיטרה.
כשחושך אני רואה שכוכב אחד צוחק אליי.
קר לי נורא ואני לובשת את החולצה שלו, זו מסיום המסלול.
מכורבלת עם הריח שלו, דמעות מציפות אותי.
כאילו מרחוק אני שומעת את ענת ואייל שוב מתווכחים.
הפעם זה נגמר מהר, כי ענת מתחילה לבכות.
יותם מחבק אותה ושוב כולנו ככה.
ענת ואייל ולילוש ויותם, ונמרוד ואני.
אלבומי תמונות עם המון זיכרונות.
חלקם כל כך טריים.
כל כך...
והקיבוץ שקט, ועצוב, ועוד רגע גשם.
ואני רק חושבת, שאולי, אם הייתי מנשקת אותו,
זה לפחות היה נגמר כמו סרט אמריקאי
כואב ועצוב, אבל רומנטי, ויפה...