לקראת שנת ההוראה השלישית לאחר הפרישה, אני מתבקש לשוב באופן
בלתי צפוי. ללמד בקורס שלא הצליחו למצוא לי מחליף. לא ברור אם
בכלל נתתי את הסכמתי. היה ברור לשלטונות שאני לא יכול לסרב.
וכך ימים ספורים לפני תחילת שנת הלימודים, אני מתרוצץ
בדיס-אוריינטציה משוועת, במסדרונות פקולטה שאינני ממש זוכר
שהכרתי. מחפש אולם. מחפש מעבדת סטודנטים לחלק הניסויי של
הקורס. מרגיש חסר אונים. היכן אשיג את הציוד הדרוש לעריכת
הניסויים בתכנית לימודים שעדיין אין לי שמץ של מושג מה תהיה?
לא יודע את מי לשאול. במי איעזר? שום דבר כבר אינו מוכר. צריך
לבנות הכל מאפס, באפס זמן. בעוד יומיים יתחיל הקורס. שום תכנית
לימודים עדיין אינה מגובשת. שום דבר אינו מוכן. שום דבר אינו
נכון.

מסתובב אבוד במסדרונות הפקולטה כמו עכבר במבוך. אף אחד לא
מתעניין בי. מרגיש כרוח רפאים חולפת מול רוחות רפאים. אך מדי
פעם, היא מגיחה כמו משום מקום. מתעניינת דרך אגב איך מתקדמים
העניינים. מחדדת בי את ההרגשה ששום דבר עדיין לא התקדם. אני
מרגיש כאבוד בערפל.

בנדידת החיפוש במבוך מסדרונות הפקולטה, אני חולף, משמאלי בחדר
ללא דלת - היא ניצבת בחולצה לבנה וחצאית סגולה. גבה מופנה אלי,
רוכנת מעל שולחן ארוך. על השולחן מונחים בצפיפות ציורים
ממוסגרים, זה לצד זה. היא בוחנת ציור - על רקע פספוס קנבס צבוע
גוונים של סגול, מצויר עש. כנפיו מכתמים - כמסגרות אבסטרקטיות
צהובות משורטטות על שחור. עש כזה ראיתי בספר אוסף עשי עולם. לא
ראיתי כזה מעולם במציאות. במציאות המוכרת של עשים חומים
ואפרוריים שנמשכים לאור מנורת הנאון במרפסת, או שאוכלים בגדים
בארון. אני נעצר רגע להביט והיא מפנה ראשה לעברי במבט שואל.

אני מתפלא. לא ראיתי עד כה תווי פניה בבהירות כזו. ואני מתפלא
מה בכלל מעשיה בפקולטה לרפואה. עד כה הכרתי אותה היכרות
וירטואלית בלבד. והיא בכלל מהפקולטה למדעי הרוח, באוניברסיטה
אחרת.
עצמת השאלה פילחה בי. פקחתי את עיניי. היה זה מציאותי מכדי
להיות חלום. עצמתי אותן שוב במאבק שבין הצורך לעמוד בהתחייבות
לקיים את הקורס, לבין חזרה למציאות שתשחרר מהסיוט. המציאות
השנייה ניצחה. נשמתי לרווחה.

קמתי משנתי. בדרך למטבח, על המפה הסגולה של שולחן האוכל -
ראיתי נח לו עש צבעוני. מסגרות אבסטרקטיות צהובות משורטטות על
רקע כנפיו השחורות. למגע ידי פרפר מספר פרפורים אחרונים, עד
שדמם.