כשהתחלתי ללכת
הראות שלי הייתה חדה גם כן
וחצים תלויים הצביעו לי אל
פתח השביל.
התלם החרוש רשם לי
צעדים יפים וחזקים.
כך
כך התחלתי ללכת.

במהלך מסעי נתקלתי
בעצים רבים משאוכל לזכור
ובמיני מינים משונים,
במגעים שונים לאצבעות.
בכל פינה שהסתכלתי, נחשפתי
למעוף כנף שלא שמעתי עוד
או לחריטה משונה בגזע.

עיני סתו מן השביל שוב
ושוב,
רק כי התאוותי לרשום
תצלומים חדשים
באישון.

יום אחד עלה בי רעיון
להטות את ראשי מעלה,
להתבונן אל מעבר לקודקוד.

אהה
כמה כחול השתקף ממני באותו יום.

שעות רבות התאלחשתי במבט
רחב
עד שמבטי נפל שוב
לשבילי היחיד.
ועיני כבר לא מורגלות
לחיי אבק ואבנים.
באיזו אדמה אאחוז?

כעת
כעת כשאני צועדת בעיניים מקולקלות,
ביכולתי להרגיש את רגליי משתקעות
בצעדים של דובים גדולים,
בעקבות נמיות בטוחות.
וכשאפי נמשך בעקבות הרוח
שתמיד נושבת לכיוון אחד,
אני נתקלת בפרפרים
שעפים תמיד קדימה.
אפילו ריח אורנים
נישא תמיד לצד אחד של היקום.

מכך הסקתי
שבכל אובייקט תחת השמיים
חבוי מצפן קטן שמצביע
אל תלם אבק ואבנים.
ומכל פקעת קורים שתוויה
בכל פרפר,
חוט אחד משתרך ונפרש,
מצביע אל דרך יחידה.

אם כך, למה אינני מצליחה
לדבוק בשביל זה
שכל חרק או ציפור נטמעים בו?
למה מכל רבדי
אין ביכולתי להבחין בשביל מסומן
שבו אוכל לצעוד ורק
לנשום?