רביעי לדצמבר, 1992.
העולם בכאוס, המצב קשה.
מונעים מאנשים דעת ובינה,
כי על שוטים יותר קל לשלוט.
באותו בוקר הלך גיל בן ה-16 לבית הספר,
כמו כל יום כמעט בעשר השנים האחרונות.
הוא לא ידע למה הוא הולך,
אבל אמרו לו שזה מה שהוא צריך לעשות
וכולם עושים את זה.
בדרך דרסה אותו מכונית והוא מת.
זה היה מוות מהיר וחסר כאבים כמעט.
כששאלו אנשים מה הוא עשה בחייו,
הגיעו למסקנה שהוא לא עשה כלום.
הוא עשה כל מה שאמרו לו -
אבל הוא לא עשה כלום.
הוא עזר בבית, הוא הלך למכולת, הוא שטף כלים.
הוא ראה טלוויזיה, הוא בילה במועדוני משחקי ווידאו וסנוקר.
הוא עישן קצת, הוא שתה קצת.
הוא בילה המון עם חברים ברחובות ומול הטלוויזיה.
הוא פיצח גרעינים.
הוא הלך לגן הילדים ולבית הספר כמו שאמרו לו -
ולא נהנה כלל בחייו הקצרים.
הוא לא שאל בשביל מה,
כי יצא מנקודת הנחה שהמבוגרים יודעים יותר טוב ממנו,
לא רק מה טוב בשבילו, אלא בשביל הכלל.

חלקה ג' שורה שלישית, הקבר הרביעי משמאל.