סבתא שלו הייתה רגילה לקצת שקשוקה, קצת אורז וקצת תפוחי-אדמה.
היא לא הייתה רגילה לפאי אמריקאי. "מה זה הדבר הזה?" "אני לא
יודע, סבתא, אבל זה ממש טעים. יש על זה שיר וגם סרט." "על זה?
כל הדבר המוזר הזה ויש עליו סרטים ושירים?" "וגם קרנבל," היא
לא ידעה אם הוא צוחק. היא הביטה בפאי האמריקאי בשאת נפש
חשדנית, ואמרה - "תאכל את זה אתה, אם אתה רוצה," "אבל סבתא, זה
ממש טעים, הכנתי במיוחד בשבילך, כדאי לך," "כדאי לי..." היא
הפטירה, "שונא מתנות יחיה. שים אותו במקרר, נראה," הוא שם את
פאי התפוחים האמריקאי במקרר, והלך לעיסוקיו, לבנות בתים קטנים,
עם רהיטים קטנים, וצלחות קטנות, ופאי תפוחים אמריקאי קטן על
הצלחות מ-פימו. סבתא התקשרה לבעלה בבית האבות. "יוסף, אתה יודע
מה זה הפאי תפוחים הזה?" "איזה פאי תפוחים?" "אמריקאי," "טפו
אמריקה, ממתי הם יודעים לעשות אוכל?" מיכאל אומר שזה ממש טעים,
ואני מאמינה לו שהוא באמת מאמין בזה," "האמונות של הנכד שלך לא
שוות דבר. אם היו לו אמונות טובות, היה יוצא ממנו משהו. הוא
בטלן!" "הוא בונה בתים קטנים וכאלה, ממש יפים..." "מה זה מביא
השטות הזאת? כסף הביא? לא הביא. לכן לא שווה כלום. אדם בלי כסף
לא שווה שיחיה," סבתא נפרדה מסבא וסגרה את הטלפון. הוא לא
במצב-רוח טוב, אולי עדיין לא לקח את הכדורים. היא עמדה בפתח
החדר בו עבד הנכד שלה, והסתכלה עליו מתקין את בתי הבובות שלו.
הערב כבר ירד, והיא הייתה יותר מפויסת. "מיכאל, אמרת שזה
תפוחים?" "מה?" הוא לא הבין. "העוגה הזאת, זה תפוחים?" "הפאי?
כן." "למה נתנו לזה שם פאי?" "פאי זו עוגה באנגלית, סבתא," היא
שתקה רגע. "אה... עוגה," היא הסתובבה וחשבה לשים איזה תקליט.
אז פתחה את המקרר והביטה בפאי הזה. "פאי..." היא גלגלה את
המילה על לשונה. משמונה בערב שניהם טחנו חדשות עד עשר, ואז
התפנו לישון. מיכאל נרדם כמעט מיד בחדר שלו. היא שכבה במיטתה
בכותונת עם עיניים פקוחות. "פה, פה, פה, פאי..." היא גלגלה את
המילה בראשה. המילה מצאה חן בעיניה. כמו פריסבי, או ז'יטון של
הימורים. היא עצמה את עיניה וניסתה לישון, אבל לא הצליחה. בא
לה משהו מתוק, בא לה עוגה, בא לי... פאי? היא התנערה מהמיטה
והתפנתה ואז הביטה על מיכאל יישן. ילד מסכן. הוריו נרצחו
בפיגוע ויש לו הרבה בעיות בראש. היא פתחה את המקרר והביטה על
העוגה, על הפאי. היא אוהבת תפוחים. היא הניחה אותה על השולחן
וחתכה בסכין מטבח חתיכה נכבדת. "אני אמריקאית..." היא חשבה
והמחשבה הצחיקה אותה. היא הכניסה לפה כמות נדיבה, לעסה, וניסתה
לבלוע. חתיכת הפאי עמדה לה בגרון ולא ירדה, היא נחנקה. היא
חרחרה ושוועה למיכאל שיטפח לה חזק על הגב, אבל הוא היה שקוע
בשינה עמוקה. היא ניסתה לבלוע, היא ניסתה להוציא את את החוצה
מהגרון שלה דרך הפה. אבל זה עמד בגרון כמו גוש בטון. בבוקר
מיכה התעורר, התפנה, ומצא אותה מתה על רצפת המטבח. הוא התחיל
לרעוד כמו מסומם בדודא. העוגה, היא אכלה מהעוגה, ושכחתי לשים
בה סוכר... הוא חשב, זו אשמתי. לכן זה עמד לה בגרון.