את הרעל בדמי
את אלפי עלוקות שמוצצות את דמי
את עכביש שחור שטווה קורים בשבילי
את המוות השחור
את גיהינום על פני אדמות
את שדים שחורים מחופשים לעורבים
את לילה תופת על פני ים סוער
את הרוצח במסיכה האפלה
את הסכין ה-מבדקת את לבי
את אלף שערים נעולים לגיהינום ובחזרה
את פצצות תופת על פני עיירה שלווה

אתה הזונה הקטנה ש-כל הזמן מתלוננת
אתה החזיר שלא יודע שובע מגופי
את אליל החשכה ב-ליל מלא גשמים
אתה נתיב המוות אל עבר האבדון
אתה התגשמות הסיוטים כולם
אתה קערת דבש מלאה תולעים
אתה שטיח פרוש מעל בור ללא תחתית
אתה טיפות דם ניגרות מהעור ללא פצע פתוח
אתה אישון עינו של הלילה הנע אנה ואנה

מה את אומרת, פרעושית לילה?
האם הגנבים גנבו את מוחך
האם נשמתך ניתזה אל קירות לבנים בחדר חשוך
האם הלילה גנב את נשמתך,
כשחוללת עירומה בכרמים,
וסגדת לאלוהיי המדון

לא, עלם יקר,
כי נגנבתי בידי גונבי דעת,
שלחשו בראשי את שמך
והם הזהירו אותי אלף ייסורים מדמותך
"עד המוות השחור," הם אמרו,
"הוא ייקח אותך כמו פתיין עלוב.
ולשונו נוטפת דבש כמו נחש,
ודמותו התמירה תחפושת היא
לתולעת אנושית בדמות אדם."

גם אותי הזהירו ממך
אמרו לי שאת תטפטפי את דם גופך הרעיל,
כמו ארס נחש,
לתוך משקה היין שלי
אמרו שהשמיים יאבדו מצבעם,
ויהפכו ל-מדבר צחיח שישקף את ריקנות נשמתך
אמרו שהכוכבים יהפכו למסמרים שיינעצו בי,
וכל הלילה אהגה את שמך בטירוף מוחלט,
עד שנשמתי תכמה למות
אמרו לי שאת תהיי שוערת בשערי גיהינום,
ושם אעבור תחת החרב שלך
ודמך הסמיך יטשטש את מחשבתי וייטרף את דעתי,
עד כי אפנה אל המוות בשירים וריקודים,
על כי הוא מחלץ אותי מקיומך

בוא אליי,פשוש זעיר,
ואראה לך את הריקנות שבאהבה ללא מענה
בוא אליי כמו שלבך חפץ,
ואעשה בך כרצוני מיום הדין עד יום גאולת נשמתך

ארוץ ממך כמו מתופת,
כי את רוח התקופה של מיליון מלחמות תופת
אכנס עצמי ביער רפאים חסר עצים,
ואתפלל שחיות רעות יאכלו אותי בחיים,
ולא אפול אל חיקך החם והמדמם,
כמו חיה קטנה תמימה חסרת אונים,
רגע לפני שאת שוברת את מפרקתה,
ולא מקדישה לכך רגע של מחשבה.