זה יוצא מן הראש,
אך ראשית לו בלב,
כמו שליל הירח,
מצית, יללת הזאב,
מהירה כברק את חולפת,
וחומקה את כמו החוחית,
אם אצחק, נשמתי מזוייפת,
אחייך, אך תהייה זו תרמית,
כי קשובה את לכל הקולות,
אבל דווקא שלי -
המוצא את אוזנייך סגורות.
זה הלב שנכנע וגוסס,
והשכל פיקוד כבר לוקח,
זה דגלו הלבן מתנוסס,
והשכל רוקד כמנצח,
אשפית, מתוקה ומושלמת,
וברה, אך שורפה כשלהבת,
עוד עיניים רבות יכשלו,
ויפלו אל יגון אבודות,
עוד שפתיים ירפו יבשות,
ויגידו את שמך לוחשות,
ואני, כבר רפיתי כליל,
והסרתי עצמי מהשביל,
אם תביטי אליי מתרחקת,
וראית את ידי, לשלום אחרון מנופפת.