אני שבר כלי. למה את צועקת עליי? תפסיקי לצעוק עליי. המאפרה
מלאה בדלי סיגריות והפחים עולים על גדותיהם. הרבה כלים
מלוכלכים בכיור והרצפה מטונפת, גם המקלחת והשירותים. הבגדים
מסריחים והציפורניים ארוכות וגם השיער והזקן... והעיניים
אדומות ויש כתמים בפנים. השינה מלאה סיוטים. היא הולכת בשתיקה
מחדר לחדר, ממלאת לה משקה אלכוהול, שותה אותו במרפסת הסגורה
כשהיא מוטלת חצי עירומה, מעולפת עם סיגריות וגראס. הקירות
לבנים כמו חדשים, הם לא התלכלכו. הלובן מסנוור והלבן בוהק כמו
שיש של מצבה. על הקיר, חולש על החדר, מתקתק השעון העגול הגדול
את מחוגיו. המחוגים שחורים ועבים על רקע לבן, והמסגרת קשוחה
ועבה של ברזל בצבע כסף. כל הזמן היא מסתכלת בשעון הזה, כאילו
היא מחכה למשהו. היא מביטה בו וממלמלת, אולי היא מתפללת, אולי
היא סוגדת. יש טיל מלבנון שמכוון היישר לבית הזה בלחיצת כפתור.
רגע של מחשבה שם, רגע של החלטה שם, והכפתור נלחץ באצבע והטיל
נשלח - ומפוצץ את הבית הזה לרסיסים, וגם את הגוף שלי ושלה. מעל
בשמיים חגים מסוקים ועוברים מטוסים, והעורבים עטים על הבית לעת
ערב ומנקרים את הרעפים. יש עץ עתיק ליד הבית שכבר שלח שורשים
מתחת לבית, אל היסודות. והוא מאיים לעקור את הבית ממקומו. זה
עץ עתיק מאוד שהיה הרבה לפני שהבית הוקם, לפני מאות שנים. הרבה
דברים ידע ואהב, אבל לא אהב את הבית הזה. אני מקיא, היא צועקת
עליי. למה את צועקת עליי? אני לא יכול שלא להקיא, אני חייב,
ואת צועקת עליי. תפסיקי לצעוק עליי כבר. יש לה רגליים ארוכות
ויפות, חלקות, שהשמש מנצנצת עליה. יש לה עיניים בוהות כמו
חרוזים, וחוקרות ונוקבות כמו מסמרים. יש לה דרך להגיש את המשקה
אל שפתיה כאילו היא מלכה של הרמון. אני רץ להקיא, כי ראיתי
אותה. אני רץ להקיא באסלה, והיא צועקת עליי. למה את צועקת
עליי? תפסיקי לצעוק עליי.

עץ תותים 18+
הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב והתכנס בפינה של החדר, על המיטה,
מקונן ובוכה. לי לא היה אכפת, כי חשבתי על הזיון עם שמוליק
וכמה שהוא יודע לעשות לי טוב. והתכוונתי להזדיין עוד הרבה עם
שמוליק לפני שאאבד את חני בעיניו, ואהפוך לעוד שרמוטה שהוא
זיין. אז תמיד הייתי לובשת בגדים סקסיים עם הרבה מחשוף וקרעים
שחושפים לא חושפים, והייתי הולכת על נעליים גבוהות בשביל להיות
גבוהה ונישאה, וטיפחתי את שערי והקפדתי לבשם את עצמי ולהסיר
שיער מיותר. והוא היה בוכה, יומם ולילה, כמה קשה לו, וכמה אני
לא אוהבת אותו, ושאני שמה עליו זין וזונחת אותו דווקא בתקופה
הכי קשה לו. ואני הייתי מחייכת בנימת נחמה ואומרת לו שיהיה
בסדר, וזו רק תקופה, ואני לא יכולה לעשות כלום אפילו אם ארצה.
ואז הייתי יוצאת, תופסת מונית, ונוסעת לשמוליק כדי שייעשה לי
טוב. כך הלילות היו מלאים בכי שלו, אלכוהול שלי, וזיונים שלי
עם שמוליק שידע להחדיר את זה בזווית עד שהייתי נטרפת. בחמישה
ליולי אלף תשע מאות תשעים וחמש, הוא גילה שאני בוגדת בו ועזב
את הבית, ונסע, לא יודעת לאן. גם לא השאיר מכתב או דרכי
התקשרות ולא הסביר את עצמו, לא במילה כתובה ולא במילה נאמרת.
ואני אמרתי לעצמי - לא נורא, לפחות יש לי את הזיונים עם
שמוליק, וזה מה שבאמת חשוב, לא? אבל כאילו הוא הטיל קללה על
היחסים שלי עם שמוליק, כי שמוליק התחיל לאבד עניין וכמעט לא
זיין אותי, וגם כשזיין כאילו עשה טובה ולא דאג שאני איהנה או
אגמור. אז חזרתי לבית שלי, אבל אף-אחד כבר לא חיכה לי בבית
שלי, כי האהוב שלי עזב אותי, כי זנחתי אותו דווקא בתקופה הקשה
שלו. הימים עברו ומצאתי את עצמי מחפשת גבר כמו זונה בברים
אפלים ובמועדוני סקס וסטיות. אבל הסקס היה גרוע, המשקאות גרמו
לי להקיא, האווירה הייתה מגעילה, ואני התכערתי והפכתי ממורמרת,
וכבר לא תפקדתי כמעט בעבודה - אז פיטרו אותי. הלכתי הביתה שלי
וניסיתי לאתר את אהובי בכל מיני דרכים, אך ללא הועיל, לא מצאתי
ולו רמז. ריחמתי על עצמי, אכלתי הרבה, הזנחתי את עצמי ולא היה
לי כסף לסיגריות. בסוף ימיי הבנתי שטעיתי הרבה בחיי, אבל כבר
הייתי נרקומנית כבדה, עסקתי בזנות, היה לי סרסור שהיה מכה אותי
כל הזמן, ולקוחות שהיו משפילים אותי ועושים בי דברים סוטים
ומגעילים. הלכתי לים, קשרתי על גופי בסחבות אבנים, ונכנסתי לים
כדי שייקח אותי אליו. כשהייתי בתוך המים פתאום שמעתי את קולו
של אהובי קורא לי. הסתכלתי לחוף וראיתי אותו מביט בי צוחק,
ואומר - "מה קרה לך, השתגעת? צאי מהמים לפני שתצטנני, אני אכין
לך מרק," יצאתי והוא הוביל אותי לבקתה על המים, ומעל לבקתה היה
נישא עץ תותים. הוא האכיל אותי מרק ועשינו אהבה, ושאלתי אותו
איפה היה ואיך הגיע לי פתאום האושר הזה. ואז הוא הביט בי במבט
מוזר ואמר - "את מתה, מאמי. וגם אני," וסיפר שנסע להודו ומת
מסמים, וברגע שהטבעתי את עצמי עם האבנים, בא אליי. "חיכיתי לך
כל-כך הרבה זמן..." הוא אמר.

הקיוסק
האיש מהקיוסק לא מוכר הימורים. "זה לא מוסרי," אבל הוא מוכר
מדבקות זולות לשמח את הילדים, וגם גלויות לילדות. בינתיים הפכו
את כל העיר עם השיפוצים שלהם, אבל הקיוסק, וגם האיש מהקיוסק,
נשארו אותו הדבר. פתאום צמח בניין משרדים, שאומרים שהוא בניין
הייטק, ממש ליד הכביש, ויש כאלה שאומרים שיש בו אולפני שידור
טלוויזיה ורדיו. ואת הכביש חפרו לעשות רכבת תחתית, ביוב
וניקוז, ופתחו שוק שווקים בו עושים חפלות בלילות. אבל הקיוסק
נשאר אותו הדבר. הקיוסק נמצא בעיר הישנה, זו שהחליטו לחדש
אותה, ויש שם חולצות מודפסות של להקות רוק וסרטים מצוירים. וגם
חולצות ותמונות תלת-ממדיות. יש בירה לבנה למבוגרים ובירה שחורה
לילדים, יש גרעינים ושלל פיצוחים וסוכריות ושוקולדים וחטיפים.
אבל נתיבי האוטובוסים השתנו סביב העיר, ולא יודעים איזה קו
מגיע לאיזה מקום. גם תחנת מוניות פתחו פה, והצמיחו בתי פאר שמי
יודע מי יכול להרשות לעצמו לגור בהם. הקיוסק ישן ובנוי באבן,
בעוד הבתים החדשים עשויים זכוכית. בקיוסק יש זקן חביב וחייכן
בשם שמוליק, שרואה בעבודתו הצנועה - מצווה. יש צעצועים זולים
ואקדחי פלסטיק, אבל בעיר עצמה האקדחים אמתיים ולא עשויים
מפלסטיק. בעיר יש כבר תחנת אוטובוסים, תחנה מרכזית, שהתחילה
לפעול למחצה. ויצירות גרפיטי אמנותיות החלו לצוץ על הבניינים
הישנים. רק אם אתה ציפור - אתה יכול להבין מה באמת קורה פה.
שינו נתיבים, והמכוניות הפרטיות מתבלבלות. השיפוצים בעיר הישנה
הורידו את העסק של שמוליק על הברכיים, אבל הוא נשאר חביב
וחייכן. "אלוהים גדול," הוא אומר, "אבל גם העיר. "