גמלא אזל למבעי קרני אוני דהוו ליה גזיוה מיניה
דיה הייתה משוכנעת שאלו המילים החקוקות בכותרת העמוד. היא עמלה
קשות לזהות את האותיות המתפוררות. האמת, היא הופתעה שבכלל
הצליחה לזהות את האותיות. מי יודע לפני כמה שנים הן נחקקו כאן
ובאיזה כתב השתמשו אז... אך מסתבר שבני הכפרים שלאורך הנהר
ממשיכים להשתמש באותן אותיות עתיקות גם היום. אבל השפה, ובכן,
השפה שונה לחלוטין. היא לא הצליחה להבין אפילו מילה אחת מהמשפט
המשונה הזה. היא אפילו לא ידעה איך נכון לקרוא אותו, ואפילו לא
את המילה הראשונה - גָמלא, גִמלא או גֹמלא?
דיה המשיכה להתבונן באותיות העתיקות, כאילו ציפתה שאם תתבונן
בהן חזק ותתאמץ הן יתחילו להיות מובנות לה יותר. אך למעשה, ככל
שהתבוננה בהן יותר כך הן נהיו ברורות פחות. היא לא שמה לב, אבל
האור האפלולי ששרר בחלל התת קרקעי הלך ונמוג, וחושך כבד תפס את
מקומו. רק אז תפסה דיה שהשמש שוקעת בחוץ, וגם מעט האור שהצליח
להסתנן לכאן במהלך היום - הולך ונעלם. עוד כמה דקות תשרור כאן
אפלה מוחלטת.
ובאמת, בתוך כמה רגעים היא לא הצליחה לראות כלל את האותיות.
בשברירי האור האחרונים היא מיהרה וגלשה בזהירות מהעמוד וקפצה
לסירה. הנחיתה שלה בסירה העירה את ישון. "קום! קום מהר!" פנתה
אליו בגסות, "מה נרדמת?! אנחנו חייבים להסתלק מכאן! עוד שנייה
יהיה כאן חושך מוחלט ולא נוכל לצאת מכאן עד הבוקר!"
ישון קפץ ממקומו, הוא לא תכנן לישון זמן רב כל כך, אבל העייפות
הכניעה אותו, אם דיה לא הייתה חוזרת לסירה הוא בוודאי היה
ממשיך לישון עד אור הבוקר. הוא סקר את הסביבה והבין שאחותו
צודקת, אבל כבר היה מאוחר מדי. לרגעים אחדים הוא עוד הצליח
לראות את אחותו המרוגזת והמבוהלת עומדת מולו בבגדים מטונפים
ובשיער מפוזר ומלוכלך מהאבק שדבק בה מהעמוד העתיק כשנצמדה אליו
אחר צאתה מהמים.
"איפה אתה?" אמרה דיה, ופחד נשמע בקולה, "אני לא רואה כלום!
אוף! למה לא הזזת את הגזע הזה כשאמרתי לך?"
אולי בגלל שנחתת בסירה רק לפני שנייה?! רצה ישון להטיח בה, אבל
הוא ידע שאין טעם, היא תמיד תאשים אותו, לא משנה מה יקרה,
אפילו אם האשמה כולה שלה, כמו עכשיו למשל. הוא העדיף לשתוק.
הוא היה עייף מדי לריבים, וגם החושך והשקט ששררו במקום יצרו
אווירה של דממה.
"נישאר כאן הלילה," לחש ישון לכיוון שלה, "אין טעם להתקדם
בחושך הזה, ממילא שנינו צריכים מנוחה. נמשיך בבוקר, כשאור השמש
יחדור שוב למקום". דיה המשיכה לקטר ולרטון במקומה, אך הוא
התעלם ממנה. הוא חזר לתנוחת השכיבה שלו ועצם את עיניו שוב.
אבל אחרי מה שנראה לישון שתי דקות, טלטלה אותו דיה ולחשה לעברו
בפחד, "פקח את העיניים שלך ואל תשמיע מילה, יש כאן עוד מישהו
חוץ משנינו!"
ישון עשה כדבריה. כשפקח את עיניו, התפלא ישון לגלות שהחשכה
נחלשה במקצת. אור בקע ממקור נסתר כלשהו. הוא התרומם לאט ובשקט
ועבר לישיבה. דיה הייתה קרובה אליו, עיניה היו מפוחדות. בידה
האחת סימנה לו לשמור על שקט, ובידה השנייה סימנה לו להביט אל
עומק החלל, אל בין העמודים המתמשכים אל האין־סוף. ישון הביט
לכיוון שאליו הצביעה. במרחק של כמה עשרות מטרים מהם שטה במים
רפסודת עץ קטנה, כמטר על מטר גודלה. הרפסודה הייתה מכוסה עשב
וצמחייה, ובמרכזה ניצב גוף לבן.
"מה זה?" לחש ישון, אך דיה סימנה לו להמשיך לשמור על השקט.
"זו נערה," לחשה אליו, "תִראה, היא הולכת ומתקרבת אלינו. נרדמת
בשנייה, אבל אני לא הצלחתי להירדם. היה לי קר. וחשוך. לפני כמה
דקות הרגשתי שהחושך הולך ונחלש, וכשהסתכלתי סביב ראיתי את
הרפסודה הזאת. בחנתי אותה טוב לפני שהערתי אותך, יושבת שם
נערה, אני בטוחה."
האחים התכופפו בסירה וצפו ברפסודה ההולכת ומתקרבת אליהם.
כשהייתה קרובה יותר, הבחין גם ישון שנערה יושבת באמצע הרפסודה.
כעת היה אפשר לראות שסביב לנערה עופפו שלוש ציפורים קטנות.
האור שהאיר את האפלה בקע מהן. כל ציפור זהרה באור אחר. אחת
זהרה באור כחול חיוור, השנייה באור צהבהב והשלישית באור לבן
בוהק. הן עופפו סביב לנערה, וכל כמה שניות התיישבה אחת מהן על
אצבעה המושטת.
היה קשה לראות ממרחק כזה ובאור חיוור כל כך את פניה של הנערה,
אבל ישון הבחין ששערה שחור, והיא לבושה בשמלה לבנה ארוכה, אך
רגליה היו יחפות. עורה היה לבן וחיוור כל כך, כאילו מעולם לא
ראה את אור השמש. ידיה, שהציצו מעט מהשרוולים הרחבים של שמלתה,
היו דקות ושבריריות. לרגע תהה לעצמו ישון אם היא בכלל יצור חי,
או שהיא מעין פסל עתיק שנותר כאן לפני שנים עם העמודים
המתפוררים.
אבל הנערה לא הייתה פסל. היא הייתה אמיתית לגמרי. ובדיוק באותו
רגע פנו פניה לעבר הסירה של האחים. היא ראתה אותם, לישון לא
היה ספק בכך. הוא קפא במקומו והרגיש שגם אחותו עצרה לרגע
מלנשום.
הנערה הסיטה קווצת שיער שחורה שכיסתה את עיניה והתמקדה בהם.
ישון חש שהמבט של הנערה חודר לעצמותיו, לא, יותר מזה, כאילו
היא קוראת את מחשבותיו, ואולי אפילו יותר מזה, כאילו היא חודרת
לנשמתו ומגלה את סודותיו הכמוסים ביותר. הוא נעץ בה מבט. הוא
ידע שזה לא מנומס, אבל לא הייתה לו ברירה אחרת. הוא פשוט היה
קפוא.
הרפסודה המשיכה להתקרב לעברם לאיטה. כשהתקרבה עוד יותר, הבחין
ישון שעיניה של הנערה זוהרות בצבע ירקרק. שלוש הציפורים שלה
התעופפו מהרפסודה לעבר הסירה החבוטה. הציפור הצהבהבה נחתה על
חרטום הסירה, לא הרחק ממנו. הציפור הכחולה נחתה בירכתיים, ליד
התרמיל שלהם. רק הציפור הלבנה המשיכה לעופף באוויר, ממש
מעליהם, והאירה את העמוד העתיק.
מניין השמלה הזאת הייתה מוכרת לו? אה, כן, היא דמתה לשמלות
שלבשו הכלות בכפר העשיר שבמורד הנהר, הוא ראה אותן באחת
מהפלגות הסחורה שלו עם אביו.
בעודו מהרהר בשמלתה, התקרבה הרפסודה עוד יותר, וכבר הייתה ממש
במרחק קפיצה מהסירה.
הרפסודה נעצרה במקומה, אך ישון ודיה נותרו קפואים במקומם ולא
הצליחו להזיז איבר או לפתוח את פיהם. אבל הנערה הרגישה חופשייה
לגמרי. היא העבירה את מבטה מהאח לאחות ובחזרה. לאחר מכן נדד
מבטה לעבר העמוד העתיק שסירתם הייתה קשורה אליו. מבטו של ישון
עקב אחר עיניה. היא סקרה את העמוד מתחתיתו ועד לראשו עד שהגיעה
לאותו מקום שדיה התעקשה כל כך לבחון מקרוב לפני כמה שעות,
כשעוד היה להם די זמן להסתלק מהמקום המשונה הזה. הציפור הלבנה
עופפה בסמוך לכותרת העמוד והאירה את המילים המשונות שהיו
חקוקות בראשו.
"זה משל." קול עדין וחלומי בקע מפיה של הנערה ושבר את הדממה.
עיניה המשיכו לכמה רגעים להתמקד במשפט העתיק, אך אז היא שבה
והביטה באחות, כאילו ידעה שדיה קראה את המשפט ותהתה לפשרו.
הנערה עצמה את עיניה ואחר הביטה בחלל הריק. לישון ודיה היה
נראה כאילו היא מביטה למרחקים, אל מקום אחר וזמן אחר.
"מעשה בגמל צעיר ושאפתן," המשיכה הנערה בלי להתבונן באחים, אשר
המשיכו להביט בה קפואים. "יום אחד, ראה הגמל ראם לבן באחו.
הגמל התקנא בקרניו של הראם. בא הגמל והתייצב בביתו של אבי היער
וביקש ממנו קרן כמו קרנו של הראם הלבן. אבי היער הביט בגמל
במבט תמה. אחרי רגע של מחשבה, שלח אותו לטבול במעיין האמת.
הגמל התמים צעד בגאון לתוך המעיין. כשיצא ממנו, חש שמשהו השתנה
בו, משהו בראשו כבר אינו אותו הדבר."
הנערה עצרה את שטף דיבורה וחזרה להביט בדיה. "את יודעת מה הוא
ראה על ראשו כשהביט בבבואתו במי המעיין?"
דיה נבהלה מהפנייה הפתאומית אליה, אבל בכל זאת הצליחה למלמל
תשובה, "ק... ק... קרן?"
הנערה ממש נעצה את מבטה בדיה, וגם דיה חשה את שחש קודם ישון,
איך היא חודרת פנימה, אל נשמתה, וכאילו קוראת אותה מבפנים כמו
ספר פתוח. אבל אחרי כמה רגעים, שבה הנערה ובהתה בחלל כמקודם.
"הוא לא ראה שם קרן," המשיכה נערת הרפאים בסיפורה, "אבל משהו
בכל זאת השתנה. האוזניים שלו. האוזניים הארוכות שלו. האוזניים
שכיוונו אותו בדרכו, שהזהירו אותו מפני סכנה, שהיו תפארתו.
האוזניים שלו - נעלמו!" הנעימה העדינה והרכה של דיבורה השתנתה
כשאמרה את המילה האחרונה, היא נשמעה מאוכזבת וכמעט כועסת.
"גַּמְלָא אָזַל לְמִבְעֵי קַרְנֵי - הגמל הלך לבקש קרניים,"
תרגמה הנערה את הפתגם שבראש הכותרת, "אוּנֵּי דַהֲווֹ לֵיהּ,
גַּזְיוּהּ מִינֵּיהּ - האוזניים שהיו לו, גזזו ממנו."
רק אז הצליחו דיה וישון להשתחרר מהקיפאון. הם הביטו זה בזה
בתמיהה. מה פשר כל הדבר הזה? מאיפה הגיעה הנה נערת הרפאים
הזאת? מדוע פנתה אליהם? למה הם קפאו במקומם? ומה המשל הזה בא
לומר להם?
"המשל הזה עתיק מאוד," ענתה הנערה לשאלה שלא נשאלה, "והוא נכתב
לזיכרון." עיניה, הבוהות עדיין בחלל האוויר, נצצו בירקרקותן,
נראה כאילו עולם שלם בלוע בתוכן, עולם מלא חיים הכלוא בחלל התת
קרקעי העתיק הזה.
"מי כתב אותו?" אמרה דיה והפתיעה את ישון באומץ שלה. "האם מי
שהציב כאן את העמודים הנפלאים האלה?"
הנערה חזרה להביט בדיה. היא נאנחה. אנחה עמוקה וכאובה. אנחה
שהביעה אכזבה, כמו קודם, כשגילתה להם מה קרה לגמל, אחרי שדיה
טעתה בתשובתה. האם היא מאוכזבת מדיה? האם ציפתה שדיה תבין זאת
מעצמה?
"מעמידי העמודים לא כתבו את המשל," מצא ישון את עצמו אומר,
"נכון? המשל נכתב עליהם, על מעמידי העמודים. הם ביקשו להשיג
בהקמת העמודים משהו שהיה מעבר לכוחם, משהו ששייך למישהו אחר.
בגלל החמדנות שלהם הם הפסידו משהו חשוב שהיה להם. אני צודק?"
דיה הביטה אל ישון בהפתעה, מאיפה הוא הוציא את ההשערה הזאת?
בנסיבות אחרות היא כבר הייתה לועגת לדבריו ומבטלת את דעתו באלף
טענות, אבל הנוכחות העוצמתית של נערת הרפאים בלמה אותה. היא
הביטה בעיניה הירקרקות של הנערה, ובלי שתאמר לה מילה, ידעה דיה
שישון צודק. היא גם הבינה שהאכזבה של הנערה אינה ממנה, אלא
ממעמידי העמודים. האם הכירה אותם? לא ייתכן! הנערה הזאת נראית
בת גילה, והעמודים האלה ניצבים כאן בוודאי מאות שנים, ובכל
זאת...
הציפורים הזוהרות, שהאחים הספיקו לשכוח מקיומן, חזרו להתעופף
באוויר. הציפור הזוהרת באור הכחול החיוור התקרבה אל הנערה
והתיישבה על האצבע שהושיטה לעברה. היא לחשה משהו לציפור בשפה
בלתי מובנית, והציפור שבה להתעופף ונחתה על חרטום הסירה, במקום
שעמדה קודם חברתה הצהובה. שתי הציפורים האחרות המשיכו להתעופף
מעל הרפסודה.
"המקום הזה איננו ראוי לכם," אמרה נערת הרפאים והביטה בשני
האחים, כאילו בבת אחת, "הוא ספוג ברוחות רעות, בקנאה עזה,
בתאווה נטולת מעצורים, ברדיפת כבוד בלתי מרוסנת. לבבכם תמים
וטהור. אל תישארו כאן. הציפור הכחולה תכוון את דרככם." בסיום
דבריה, החלה הרפסודה שלה להתרחק לאחור, אל החשיכה שבין
העמודים.
"חכי רגע!" קראה אליה דיה, "מי את? ומהו המקום הזה? מי העמיד
כאן את העמודים ומתי? בבקשה! חכי רגע!" אך הנערה כבר הסיתה את
מבטה מהם. ש-ערה השחור חזר לכסות את עיניה הירוקות, וידה שבה
להשתעשע עם הציפורים הזוהרות. בתוך כמה דקות היא נעלמה מהעין
בין העמודים המתפוררים. אילולא הציפור הכחולה שנותרה נטועה
כפסל זוהר על חרטום סירתם, עוד היו יכולים לחשוב שהכול היה
חלום.
"מה עכשיו?" שאל ישון את אחותו המאוכזבת, "נקשיב לנערת הרפאים
ונסתלק מכאן?"
דיה, שעוד הייתה שרויה באווירת המסתורין שהשאירה אחריה הנערה,
ניערה את ראשה וחשבה על שאלת אחיה. היא התלבטה. מבעד לאפלה
הכבדה היא התאמצה לזהות את נתיב הסתלקותה של הרפסודה, אבל ישון
מיהר לבטל את מה שעמדה לומר, "אנחנו לא עוקבים אחריה, תשכחי
מזה! אנו נֹאבד כאן במבוך העמודים ולעולם לא נצא מכאן! בואי
נשמע בעצתה. המקום הזה אפל, גם אם יאירו אותו אלף שמשות הוא
יישאר אפל, אני מרגיש את זה מאז שנכנסו לכאן, וגם את, אני
יודע!"
דיה שתקה. היה לה קשה להודות שהאמת עם אחיה. ישון קם ממקומו,
שחרר את החבל שקשר את סירת הגזע שלהם לעמוד, וחזר להתיישב
במקומו. דיה המשיכה לשתוק גם כשאחז במשוט היחיד שנותר להם
והתכונן לצאת לדרך.
הציפור הכחולה, שניצבה עד עתה כפסל בחרטום הסירה, הבחינה
בהכנות, נפנפה בכנפיה, התרוממה ממקומה והחלה לעוף לאיטה לעבר
הגומחה החשוכה שראה ישון לפני שעות. לנער לא נותר אלא לכוון את
הסירה ולהשיט אותה בעקבות הציפור, אל היציאה מהמקום האפל הזה.