שם ברחוב רוטשילד טיילתי לי. טוב. לא טיילתי. הלכתי.
לאוטובוס.
על כל גדר אבנים יש חתולים שעושים כרגע פוטוסינתזה ומתחרדנים
להם (כמו חרדונים ללא נוע) כיכרות לחם של אהבה.

היום ראיתי רביעייה שקפצו על הגדר. קטנים. מייללים. חבו שהבאתי
להם אוכל.

היתה לי שקית גדולה של אוכל ביד. סלמון מעושן. אז כיבדתי אותם
קצת. בעצם נתתי להם את הכל. ארבעה צרחנים על אחת. הם היו כל כך
רעבים.


הם התקבצו סביבי והמשיכו לדרוש עוד. 'אני לא רחוקה מהטיב טעם'
חשבתי לעצמי. 'אולי אני אביא להם עוד?' התלבטתי.
אחד מהם החל לטפס עלי. לבן כזה. הוא ידע שיש לי גם בשר בשקית.
הרמתי אותו ממני ושמתי אותו ליד האחים והאחיות שלו בחזרה.
הוא התעקש ועלה עלי שוב.
בפעם השניה דשמתי אותו ליד אחיו ואחיותיו אחד מהם שרט אותי.

התקדמתי לכיוון הבימה. עזבתי אותם שם מייללים.
'חמודים' חשבתי לעצמי.

בדרך עברתי ליד איזה הומלס. 'הוא יקח אוכל אם אביא לו? אין לי
מזומן לתת' תהיתי. המשכתי ללכת ועקפתי אותו. 'הוא לא' חשבתי או
הבנתי.

עוד רבע שעה עברה וגם האוטובוס שתכננתי לעלות עליו נסע לו.
'ביי' אמרתי לאוטובוס במרחק. והתקדמתי תחנה נוספת.

חתול שכב לו על הספסל בתחנת האוטובוס. התקרבתי אליו והוא ברח.
אני יושבת לבד בתחנה ומחכה שאולי איזה חתול יבוא ויתחכך בי.

אף חתול לא בא.