עם עיני מלאך וטבעות צמודות מדיי, חולצה ארוכה מושלכת עליה
ומכנסיה מלאי קרעים. אין יפה ממנה ואני מרגיש כי אין בלבושה
ולו דבר שיכול להאפיל על יופייה.
צוענייה או מכשפה מהפנטת ..נבוכה צעירה ויפה כאילו לא מודעת
לשיקוי המשכר של שפתיה לכישוף הכובל של מבט עינייה. אני מגיב
לנוכחותה כאילו אנחנו מכירים מגלגול אחר ..לדבר איתה? ואיך
?כשאני לא מוצא את המילים והלב מתקשה למצוא את הכוח לפעימה.
היא פשוטה אבל אישה ...צמות נחבאות מכנסיים קרועים אבל כולה
משדרת, אני אישה ! ציפורניה המסודרות, מבטה המדויק...היא הולכת
לרגע ...ואני מחסיר פעימה אבל היא חוזרת לשבת. הלב עדיין לא
נרגע ...כולי רוצה לצאת אליה...אבל הפחד...הפחד מהאנשים שלא
יודעים לומר אחרת ...שלא מבינים אמת או רגש, מי היא? כל
כישוריי לא עומדים לי על מנת לדעת את מסתורי נפשה, אם היינו
לבד ודאי הייתי ניגש לומר לה משהו סתמי, רק לדעת את טעם שמה
ואת גלגולו על הלשון. נראה כי היא מחייכת מעט או לפחות מבינה
כי עליה אני כותב. כמה השראה נדודים ומסתורין ...מה צופנת
השעה? אני רוצה לספר לה הכל, לחבק אותה להיזכר איתה בגלגול
הקודם. ואולי מחיוכה אני חושש , זה כמו לעמוד על קצה צוק חיי
שנינו יכולים להשתנות ודאי ישתנו איך לא? חיבור של אהבה. האם
יש בה כוח לכך ? כמה אמת יכול אדם לשאת? את שלו או את של חברו
..ניסיוני לימדני שאין אדם נושא את אמת חברו ... האם לומר לה ?
האם להשליך אותה מקצה הצוק? קשה לי לחשוב שבכך היא חפצה ...רעש
הרכבת מזכיר לי את המזרח אותי ואותה בנסיעה של ימים ושינה
טרופה ההיית או חלמתי חלום. היא לא מביטה בי אני כנראה מדמיין
גופה משדר אדישות ...אבל איך היא אדישה כל כך? קצה מבט היה
מספיק לי . היא תכף תרד ונעלם לעוד גלגול חיים. האם נועדנו?