כל קול לא נשמע פרט לפכפוך המים מתחת לסירה השטה בין העמודים
העבים המתפוררים. עשרות עמודי תמך היו מסודרים בזה אחר זה,
שורות שורות. יָשׁוּן תהה לעצמו איך הצליחו להעמיד את העמודים
האלה עמוק כל כך בתוך הנהר. ואולי בעבר, כשהקדמונים הציבו את
העמודים האלה, הנהר כלל לא עבר כאן, ואולי הם הצליחו איכשהו
להסיט אותו לנתיב אחר. אבל ישון התקשה להאמין בכך. הנהר היה
מבחינתו מציאות מוחלטת, עובדה שהייתה קיימת מעולם, ולעולם לא
תשתנה.
הרהורים אלו לא מנעו ממנו את הזהירות הנדרשת בתמרון הסירה בין
העמודים, באמצעות המשוט היחיד שהצליחו להציל במהלך החורבן.
ישון הודה בליבו לאביו על שהרגילו מינקות להשיט סירות. בלי
השליטה שלו בסירה, מצבם היה רע ומר, מזמן סירתם הייתה מתבקעת
ושוקעת במים האפלוליים.
אפשר לומר שלמרות כל הפורענויות שעברו עליהם בשבוע האחרון,
ישון היה די שליו ורגוע. תחושת השיט המוכרת הרגיעה אותו,
והשליטה על גזע הלֵאוּן בין העמודים העתיקים נסכה בו תחושה של
שליטה במצבם ומילאה אותו בביטחון עצמי.
קשה לומר שדיה אחותו הייתה שותפה לו בתחושות האלה. היא מעולם
לא אהבה את הנהר. בלשון המעטה. הנהר תמיד נראה בעיניה טורף
אכזר ומפלצתי.
ואולי לא תמיד. אולי לפני האירוע של צֵפִי, הנהר לא היה נורא
כל כך. אבל היא הייתה אז רק בת שש, ומאז כבר חלף כמעט עשור.
השהות הממושכת שלה בסירה הרעועה והחבוטה הפחיד אותה עתה עד
מוות.
ובכל זאת, מאז שנכנסו ל"מאורת הלילה" שתחת ההרים וגילו את
העמודים האלה, נשכחו ממנה כל הבהלה והאימה מהנהר. העמודים
העתיקים והמסתוריים עוררו בה מיד את הסקרנות שאפיינה אותה כל
כך. מי העמיד אותם כאן? ולשם מה? כשהסירה חלפה קרוב לעמוד זה
או אחר היא הצליחה להבחין בכותרות האבן העתיקות שלהם. הירוקת
והשורשים שכיסו אותם אומנם הסתירו חלק נרחב מהכותרות, אך בין
לבין עוד היה אפשר להבחין באיורים ואותיות מטושטשים בני מאות
ואולי אלפי שנים.
"אני חושב שיש שם יציאה," אמר ישון וקטע את השקט הכבד ששרר
במקום מאז שנכנסו למקום דרך הפתח המוסתר. הם בדיוק עברו ליד
עמוד שנראה עתיק וחבוט אפילו יותר משאר חבריו שמילאו את חלל
המנהרה. עמוד זה משך את תשומת ליבה של דיה במיוחד.
"את רואה?" המשיך ישון והצביע קדימה לעבר נקודה חשוכה בין כמה
עמודים, "זה ממש שם! עוד מעט נצא מפה!"
שתיקה.
"לדעתי, נצא בדיוק מהצד השני של הנהר," המשיך ישון, אך עדיין
לא זכה לתגובה מצידה של דיה. "אנחנו הרי נכנסו מהצד המזרחי של
ההר, ואני בטוח שחצינו אותו בקו ישר, כך שבטוח שנצא מהצד ה-"
"עצור!" הפסיקה אותו דיה באמצע דבריו, בהתעלמה לחלוטין מכל מה
שניסה לומר לה. היא פשוט לא הקשיבה למילה מכל מה שאמר.
"מה?" נאנח ישון.
"תעצור! מה כל כך קשה להבין?!" ענתה דיה בגסות, כפי שהייתה
רגילה לדבר אל אחיה הצעיר.
"לעצור?!" התפלא ישון מההוראה המשונה, "אי אפשר לעצור! זו
סירה, את יודעת, לא חמור! ואנחנו שטים בנהר זורם, לא בשביל
עומד!"
"אמרתי שתעצור!" קראה שוב ברוגז, היא לא אהבה שלא מצייתים לה.
בטח לא ישון.
אבל ישון לא אהב לציית לה, אפילו שהייתה אחותו הגדולה, ואולי
דווקא בגלל זה... "לא יכול לעצור, אני ממשיך קדימה. כנראה לא
שמעת מה שאמרתי, יש שם יציאה! ואנחנו ממש קרובים אליה!"
"תעצור כבר את הגזע הרקוב הזה!" המשיכה דיה ברוגז, אפילו בלי
להסתכל לעברו. עיניה היו מקובעות בעמוד העתיק שעברו לידו לפני
כמה רגעים. "אני חייבת לבחון את העמוד הזה מקרוב!"
לישון נמאסה השתלטנות של אחותו, בייחוד עתה, כשהשליטה כולה
בידיו, ואין לה מה לעשות בעניין. כך לפחות חשב. הוא הפנה את
פניו בהפגנתיות לעבר אותה גומחה חשוכה, עוד כמה עמודים והם
יעברו דרכה אל החופש. הוא יראה לה מה זה! הגיעה הזמן שהיא
תתחיל להעריך אותו!
אבל הגומחה נעלמה מעיניו באחת. האיזון של הסירה הופר בגסות
ובפתאומיות, ובעקבות כך הסתחררה הסירה במקומה. רעש נתז נשמע
מהצד האחורי של הסירה. ישון הצליח במיומנות רבה לייצב את הסירה
המתנדנדת בתוך שניות. אבל אחותו לא הייתה עוד בסירה!
"דיה! איפה את?" על אף כעסו המצטבר כלפיה והמריבות הקבועות
ביניהם, היא הייתה אחותו, והוא לא היה מוכן לחשוב שגם היא תאבד
לו, כמו כל האחרים.
הוא הביט לכל עבר, המים עוד געשו מעט בעקבות ההסתחררות
הפתאומית של הסירה. איפה היא? איפה היא? "ד־י־ה!" קרא לעבר
המים האפלים.
"אני... שוחה... לעמוד... החבוט..." נשמע קולה של דיה לא הרחק
מהסירה, בין התנשפות לנשימה.
ישון עקב אחרי הקול עד שזיהה את שערה החום־בהיר של אחותו מציץ
מהמים האפלוליים. דיה חתרה במרץ בידיה לעבר העמוד ההוא שראתה
קודם. ישון תמיד התפלא איך עם כל הפחד שיש לדיה מהנהר, היא
מצליחה לשחות טוב כל כך. אם היה חושב קצת יותר לעומק, דבר שלא
נטה לעשות בדרך כלל, היה מבין שהפחד מהנהר - הוא עצמו מי
שהעניק לה את המיומנות הזאת.
"חכי! אני מכוון את הסירה אלייך," קרא לעברה, "רק תעצרי
ותישארי במקום אחד! אני כבר מגיע אלייך!"
"מצטערת..." הלך קולה והתרחק בין נשיפה לנשימה, "אי אפשר
לעצור... אתה יודע... אני לא חמור... והנהר זורם..."
ישון נאנח שוב. אם דיה צינית כרגיל, סימן שהכול בסדר. הוא
היפנה את הסירה וחתר כנגד הזרם בעקבות אחותו השחיינית.
הם הגיעו אל העמוד באותו זמן, היא במים והוא בסירה, כל אחד
במיומנות שלו. ישון קשר את הסירה בחבל לפינה שבורה בעמוד.
ובאותו זמן עלתה דיה מהמים רטובה כולה וטיפסה על העמוד העבה.
העמוד היה מחורץ וסדוק, והטיפוס עליו היה פשוט לא פחות מטיפוס
על עצי היער, שהייתה רגילה אליו, כמו כל אחד בכפר שלהם.
"אז מה מיוחד כל כך בעמוד הזה, שהיה שווה לך לקפוץ למים
הקפואים בשבילו?" שאל ישון בלעג.
"אם לא היית עסוק כל כך בגזע הרקוב שלך, היית שם לב בעצמך,"
אמרה דיה והמשיכה לטפס על העמוד.
"כן... כי עמוד מתפורר באמצע נהר מתחת להר הוא בטח מעניין
יותר..." השיב לה ישון, "ואגב, אם לא הייתי עסוק בגזע הרקוב
הזה, כבר מזמן היינו שנינו נמרחים על אחד העמודים שלך..."
"אולי היה עדיף ככה מ..." התחילה דיה להשיב אבל אז נעצרה, היא
בדיוק הגיעה לכותרת של העמוד. העמודים בלטו מהמים לגובה של שני
מטרים בערך. בראש העמודים היה עוד כחצי מטר של כותרת מכוסה
שורשים, ומעליה - התקרה מלאת הירוקת של החלל העצום שמתחת להר.
ישון ניסה לאמץ את עיניו כדי לראות מה מעניין כל כך בכותרת של
העמוד הזה. אבל אחותו הסתירה לו את הכותרת, ובכלל, האפלוליות
במקום הקשתה על הראייה. הוא המתין בשקט שאחותו תמצה את ענייניה
בעמוד, והם יוכלו לחזור לשיט הבטוח שלהם בסירה היקרה שלו.
אבל אחותו לא מיהרה לרדת.
ישון הכיר את דיה טוב מספיק כדי לדעת שאם ינסה להאיץ בה, היא
תישאר שם יותר זמן - דווקא! לכן, הוא התיישב על קרקעית הסירה
ונשען לאחור. עיניו נעצמו והוא נרדם לקול פכפוך המים מתחת
לסירה, חולם על הימים הטובים, כשאביו עוד היה עימהם בכפר, לפני
שיצא למסע האחרון שלו.
שני האחים לא ידעו כי מאות מטרים מעליהם, בפסגת ההר, מתחולל
קרב עז בין שני בעלי כוחות גדולים. קרב שגורל העולם תלוי בו.
קרב נוסף שייגמר אף הוא בחוסר הכרעה. ואף לו היו יודעים זאת,
לא היו מבינים שחורבן כפרם הקטן שלצד הנהר קשור לחוסר ההכרעה
הזאת, ובוודאי לא היו מעלים על דעתם עד כמה גורלם קשור בקשר עז
עם שני היריבים העוצמתיים הללו. |