אני נחנק, מעוצמת המכה לגרון,
חובק את הגרון עם שתי ידיי, נאבק למצוא אוויר,
הם אמרו שככה זה יהיה.

אני עם פנים מאדימות, מביט במראה, מודע לכל מה שקורה,
מחכה שזה יקרה, שייגמר, ואחזור אל עצמי.

הם מקיפים אותי כולם, דמויות של חוסרים מוּבנים,
מנורה חלשה דלוקה רק מעלי, אלומה מתנפצת בראי.

אני נשען על השידה, מתחיל להטיל ספק, משהו פה לא מובן,
זה היה אמור כבר לעבור, אני מכחיל בשפתיים, אני לא מוכן.

אני מתרסק לרצפה, משתנק, תופס את הגרון, לא מצליח לצעוק,
אני קיום שמחפש אחיזה, רק עוד נשימה, אני חלום בעתה,
עיניים נעצמות, אישונים מתהפכים, לא תגיע עוד נשימה,
לא עוברת בראש מחשבה, רק פחד נורא.

ונגמר.