יום אחד, סתם ככה באמצע הרחוב זה קרה, הוא התמוטט לעיני המון
מודאג.
לרופא שהגיע למקום נשאר רק לקבוע את מותו.
בנתיחה לאחר המוות התגלה שמת מדימום פנימי מסיבי, ללא סימני
מאבק וללא חבלות חיצוניות.
נחזור להתחלה. אותו אדם, אשר שמו גם ככה אינו חשוב וישכח
במהרה, הרי הוא סתם אחד, שקוף כזה - אשר אם הייתם רואים אותו
ברחוב הוא היה נסתר מעינכם, נולד בקיבוץ נידח, והייתה לו בעיה
רפואית - מנטלית מאוד מוזרה וקשה ועם זאת גם מעניינת, וזו
התגלתה רק לאחר מותו.
הוא נולד עם "המחלה", מחלה לא כל כך מוכרת אשר גרמה לכך שכל
עלבון שנאמר לו היה נחקק בתוך גופו כחתך, ללא כאב פיזי גדול,
אך עם השפעה נפשית עצומה.
כך במשך שנים, כאשר קראו לו "אפס", "בן של הזונה השכונתית"
ועוד כינויי גנאי שונים, הוא רק ספג עוד ועוד חתכים וצלקות.
אותו יום היה הנורא ביותר. הוא פוטר מעבודתו, שגם ככה לא הייתה
שיא שאיפותיו בליווי המשפט המבזה " אפילו בתפקיד הפשוט כל כך
שניתן לך אתה מצליח להכשל?, לאחר מכן כשחזר לביתו מוקדם מהרגיל
מצא את אשתו בוגדת בו, אפילו לא נכנס כדי לאפשר לה להסביר, אלא
המשיך ללכת ברחוב הסואן בחוסר תכלית, ושמע שני אנשים מדברים
אחד עם השני על כך ש"יש אנשים כל כך בכיינים בעולם" ושהם כבר
לא מסוגלים להבין את קיומם - זה שבר אותו, קרע אותו מבפנים,
והוא התמוטט.