אני אוהב לחשוב עליה כמו על קנבס לבן וחלק, שהגיע לעולם מעוות
ממש במקרה.
כאילו אנחנו אנשים אפורים בלי ייחוד והיא הכניסה כתם צבע
לחיים.
עם עיניים גדולות ותמות, חיוך אמיתי ומגע שמרגיע. התרופה
למחלותיי.
וכבר משכנו את הכל יותר מדי, אי אפשר להתעלם מכל מה שהולך
בינינו.
בלי מילים אפשר לחוש את מה שהיא רוצה להגיד, וגם אני מחזיר לה
את מילותיי השותקות.
אני בבניין בוער והיא מושיעתי. יפה שלי.
אלך אחריה לכל מקום, אני נשבע. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא
רע כי את עמדי, אמן אמן אמן טפו טפו טפו חמסה שום בצל ושמן זית
במחבת.
הלוואי שכבר תהיה שלי. אני מוכן להקריב הכל בשביל להרגיש את
השיער הנעים שלה מלטף את פניי, ואת הריח השמיימי באפי.
בכל לילה, טקס קבוע, מחשבותיי חוזרות לאותו היום בו נפגשנו. לו
היה לי כינור הייתי מנגן את המוזיקה שנשמעה באזניי ברגע שהבטתי
בה לראשונה.
זה היה בבית קפה זול בדרום תל אביב, כי איפה עוד יכול סופר
מיוסר שכמוני לשבת?
האצבעות אחזו בעיפרון ולא כתבו מילה. כבר חודש שלא כתבתי,
ותהיתי האם טעיתי במחשבה האופטימית שאפשרי להתפרנס משברונות
לב.
ופתאום נכנסה שברון הלב הבא שלי.
עוברת בי צמרמורת, אני מרגיש כאילו זה היה אתמול.
ומאז היא כאן, וגם אני.
לכל שתפנה אני איתה.
ברחוב, בגינה, במקלחת.
ואם היא רק תדע.


"היי, ראיתי אותך יושבת בשולחן הימני, ואת מוצאת חן בעיניי.
אפשר לקבל את המספר שלך?"
"היי, מה קורה?"
" היי, אני חושב מה לומר כבר הרבה זמן, ו."
"היי, את נראית לי מוכרת"
"אפשר לקרוא לך מותק, מותק?"
" לא יכולתי שלא לשים לב שהזמנת מיץ תפוזים. אני אוהב מיץ
תפוזים!"
"ראיתי אותך לפני חודש והתביישתי לפנות אליך."
"אבא שלך גנן?"
"אני מצטער, זה ישמע רע, אבל אני חייב לנסות את מזלי. ראיתי
אותך לפני שנה בבית קפה ואת פשוט לא יוצאת לי מהראש. אני חושב
עלייך כל הזמן, רואה אותך בכל אישה שעוברת ברחוב. אני חולם
עלייך. לא, זה לא מיני, אני חולם שאת מלאך שבא לנסוך אושר ואור
על העולם הזה. אני ממש אבין אם תגידי לא, אבל אני רוצה לשאול.
תרצי לצאת איתי?"

"היי"