בואי נשחק את אותו המשחק, זה שהזמן כיסה באבק... - לקחת לי את
הדובי! אימא, הוא לקח לי את הדובי! - למה לקחת לה את הדובי,
ילד רע, פויה. אתה פויה, פויה! הנה, 'קחי את הדובי. - כן, אתה
פויה! כמו שאימא אמרה! - אימא, למה אמרת לי שאני פויה? את
יודעת שזה יכול להוריד לי את הערך העצמי, ולגרום לי לרגשי
נחיתות כשאהיה גדול? - מה אמרת? - כן, מה אמרת, אני לא שמעתי.
- אמרתי ש... - שמעתי היטב, הילד הוא גאון, גאון, והוא רק בן
שנתיים! - את רואה? אני גאון, אני לא פויה. אימא, מה זה גאון?
- זה מה שאתה! אתה תהיה דוקטור! דוקטור! - אה, דוקטור זה סתם,
אני רוצה להיות פרופסור, זה יותר אקדמאי. - מה אמרת? - כן,
אימא, מה הוא אמר? - אמרתי ש... - שמעתי, ושמעתי היטב, אתה
גאון! גאון! אני אעשה ממך דוקטור... כלומר פרופסור ל... ל-מה
אתה רוצה להיות פרופסור? - למדעי החיים. - מה אמרת? - כן,
אימא, מה הוא אמר? - אמרתי ש... - אני שמעתי היטב, הילד גאון,
גאון! אתה תהיה איינשטיין, איינשטיין אתה תהיה! - לא, זה לא
מתקדם, את תורת היחסות אני כבר יודע. - מה אמרת? - כן, אימא,
מה הוא אמר? - אמרתי ש... - שמעתי היטב, ורק בן שנתיים, אתה
גאון, גאון, אתה תביא הרבה אושר לאימא! - ואני לא אביא לך הרבה
אושר? - את יכולה להיות דוגמנית... אבל אתה! גאון! גאון! -
אימא, מה זה גאון? - כן, מה זה גאון? - זה מי שאתה, גאון! גאון
של אימא, כל-כך הרבה שכל... - אה, הבנתי, גאון זה מישהו שיש לו
הרבה שכל. אז נכון שגם אני גאונה אם הבנתי? - בטח... בטח...
גאון אתה! גאון! ידעתי שאני צריכה לגנוב זרע מסטיבן הוקינג! -
אה? - אימא, מי זה סיבן קוקינג?

גברבר צעיר
רגליים על הרצפה, בן-אדם! אתה חושב שאתה יכול לעוף? תזכור שאתה
בן-אדם, בן-אדם! אני לא בן-אדם, חשב מיכה כשעודו יוצא ומשוטט
ברחובות, אני אל, הם לא מודעים לכך, וזו בעיה שלהם, לא אכפת
לי. ברחוב דהרה מכונית שאמורה הייתה עתידה בוודאות לדרוס למוות
גור חתולים מסכן. מיד מיכה עצר את הזמן, המכונית קפאה וכל
העולם. הוא לקח את הגור הקפוא והניח אותו על המדרכה ואז שחרר
את הזמן. המכונית והנהג בה המשיכו כמו כלום, וגור החתולים
התבלבל רגע איך הגיע בשבריר רגע ממקום למקום. גור החתולים הביט
על מיכה והבין. לפעמים חיות מבינות יותר מבני-אדם. הוא ליקק את
אצבעותיו של מיכה כש-מיכה רכן אליו, ומיכה ליטף אותו והמשיך
לשוטט. הוא סובב את כל השכונה וכל השכונות שמקיפות את השכונה
וכל השכונות שמקיפות את השכונות שמקיפות את השכונה. הוא אהב
ללכת. כשהגיע הביתה שלו התפשט עד עירום ונכנס למקלחת, ואז ניחם
את עצמו בכמה סיגריות וקפה. לא היו לו רעיונות איך להמשיך את
הערב, אז הוא גלש בטוויטר והעלה תמונות מטרידות, אבל לא כאלו
שהיו מצנזרים אותם. הוא שנא את המין האנושי למרות שהמין האנושי
תמיד אמר שהוא אוהב אותו. אבל מילים לחוד ומעשים לחוד. המין
האנושי לא אהב אותו בשיט, והיה כפוי טובה, רומס זכויות, מזלזל
וצבוע. הוא התנחם שוב במחשבה שלא יחיה לנצח, ויעזוב את ביב
השופכין הזה שנקרא עולם יום אחד. הוא עבר כבר הרבה יותר ממחצית
חייו, וזה טוב, לא נשאר כל-כך הרבה זמן. מה גם שהוא מעשן וזה
יקצר את חייו עוד יותר. הוא לא פחד למות. אמו עישנה עד שמתה.
הוא לא הבין את האנשים, למשל חולי הסרטן, שמנסים להיאחז בחיים
בכל כוחותיהם. הם לא יודעים כמה נפלא הוא המוות. המוות הוא כמו
סוכר, כמו גן-עדן רוחני, והכול בו טוב. רק בעולם האווילי הזה
הדביקו לא תדמית לא טובה, בלשון המעטה. מטוסים חלפו מעל גג
ביתו בדרך לאימון לחימה, ועייפות תקפה אותו, או ניחמה. הוא
נכנס למיטה וחלם על אלף מאהבות שבאמת מבינות אותו ושקע לשינה
רכה ונעימה. כשהוא יישן הפציצו לו את הבית, אבל הוא לא הספיק
להתעורר ומת במיטתו תוך כדי שינה. אחרי מותו הקיפו חתולים את
הבית ההרוס, והחלו לצמוח ניצנים של נרקיסים ו-ורדים. קשת בענן
נמרחה על השמיים והיה טפטוף של גשם. לקח למישהו מהם מהאנשים
שמכירים אותו שבועיים להבין שהוא מת, וגם אז הם פטרו את עצמם
במילים כמה הוא היה טוב ונפלא. מילים רבות של כלום שלא נאמרו
ולו פעם אחת כשהוא היה בחיים.

לטיסיה 18+
הוא יושב איתה, הם אוכלים. היא אומרת לו שהוא לא מרוויח מספיק
כסף, והוא אומר לה אז תעבדי גם. הוא פונה למטבח לשטוף כלים,
והיא מחכה לו בסבלנות. כשהוא חוזר הוא מדליק טלוויזיה, והיא
צופה ועושה פרצופים. אז הוא מעביר לערוץ קליפים שהיא אוהבת,
והיא והוא צופים ושומעים. אחר-כך הוא מתפנה לקרוא ספר, והיא
מנמנמת. החשק בא לו והוא ניגש ושוכב איתה, ואז מתבודד במרפסת
הסגורה עם סיגריות ופחית בירה. הוא מתוסכל שהיא לא מדברת הרבה.
אולי אין לה מה להגיד. הוא מתוסכל גם שהיא לא יוצאת מהבית,
אולי אין לה לאן ללכת. מגיעים השעות הקטנות של הלילה, ומגיע
הזמן לישון. הוא מוציא ממנה את האוויר ומקפל אותה היטב ומניח
בתוך קופסה. ואז הוא פונה בעצמו לישון, ומתעורר בשעות הבוקר
המאוחרות, דפיקות בדלת. מי זו? אני מה שמה. מה את רוצה? לראות
אותך. למה לך? לדעת מה שלומך. הוא פותח את הדלת ורואה אישה.
היא יפה מאוד אבל רעה, כי כל הנשים רעות, חוץ מהאהובה שלו
לטיסיה. האישה אומרת לו שהיא אוהבת אותו ורוצה לגור אתו, ויהיה
להם נחמד והיא תבשל לו והם גם יזדיינו. הוא אומר לה שכבר יש לו
אישה, אחרת, לאישה הרעה הזאת, והיא מביטה סביב בחשדנות. אני לא
רואה אף-אחת, היא אומרת, ולא נראה שבדירה הזאת גרה אישה. אז
הוא מוביל את האישה הרעה-רעה הזאת אל הקופסה, ומראה לה את
לטיסיה, זו האישה שלי, הוא אומר, ואני אוהב אותה מאוד. בובת
מין מתנפחת?! היא נחרדת. הוא מתעצבן. מי את, מה את רוצה? לכי
מהבית שלי, אישה רעה! זו בובת מין מתנפחת! אתה צריך אישה
אמתית! לטיסיה טובה אליי, הוא אומר, לא כמו הנשים האחרות. מה
עשו לך הנשים האחרות? הן היו רעות. היא שותקת, האישה הרעה-רעה
הזאת. אולי הוא זוממת מזימות. ואז היא אומרת כן, יש נשים רעות,
כמו שיש גברים רעים, אבל יש גם נשים טובות, כמו שיש גברים
טובים. לא מכיר, לא יודע, ולא רוצה לדעת! הוא אומר בעצבים
ופונה לסלון. אני אישה טובה! היא רודפת אחריו. אני אבשל לך,
נעשה אהבה, אני אעבוד, נעשה ביחד ניקיונות. לא בוגד בלטיסיה!
הוא צועק. הבובה? אתה מתכוון לבובה? זו בובה! היא יותר טובה!
הוא אומר. אתה שוכב איתה? היא פתאום שואלת. הוא מתאדם. אתה
שוכב איתה! היא צועקת מופתעת. מה את רוצה? אתה שוכב עם בובה,
מה יש לך?! אלוהים, מה עשו לך?! את ללכת מ-פה, מיכה לא רוצה
אותך. אבל מיכה, אני אוהבת אותך, אני לא יודעת מה עשו לך, אבל
נתגבר, נטפל בזה! ללכת מ-פה! מיכה, אתה אדם חולה, אני אעזור
לטפל בך! ללכת מ-פה אמרתי. אבל מיכה... ללכת, ללכת... הוא חונק
אותה, אצבעותיו החזקות מתאגרפות סביב גרונה. פניה מתנפחים,
עיניה כמו יוצאים מחוריהן. ולאחר הרבה זמן הוא עוזב והיא
נופלת. כמו בובה, כמו לטיסיה. אמרתי ללכת מ-פה... הוא ממלמל,
ומסתגר במרפסת הסגורה עם סיגריות ופחית בירה.  

פרח נוצץ
ביום שישי נסגרו השמיים והמטירו גשם. ילדה הלכה יחפה לביתה
ממגרש המשחקים. שמוליק ארגן את התיק שלו לקראת הנסיעה לתאילנד.
הזהירו אותו שיש שם גברות שהם אדונים. בערוץ רדיו הייתה מוזיקה
ים-תיכונית שמחה ויפה, הוא הרגיש טוב ומוחו פעל היטב. הוא ייחס
זאת להפוגה הארוכה שלו מאלכוהול שעדיין לא נגמרה. דינה דפקה
בדלת והוא פתח לה, היא חיבקה אותו חזק ורצתה לבדוק אם הוא ארז
היטב, כלומר לא שכח דבר. היא ציינה שהוא שכח נייר טואלט למקרה
חירום והלכה לעשן במרפסת הפונה אל ההרים. הוא הידק וסגר את
התיקים והצטרף אליה לסיגריה. ואז היא אמרה. "אני לא אהיה פה
כשאתה תחזור, כי ענק חד-קרן חטף אותי ממרדפי החקירות בקייב,
והוא מאיים על משפחתי אם לא אבצע משימה. עליי לחצות את גבולות
האויב לעמקי שכונות העוני ולהביא משם את הבירה הטובה ביותר
שיש. אחרת יהיה אסון גדול בו אף נשמתי בת האלמוות לא תוכל
להתאושש," שמוליק הקשיב לה בכובד ראש והנהן. "כל אחד צריך
לעשות מה שהוא צריך לעשות, דינה. את יודעת את זה." "כן," היא
אמרה, "והם גם אמרו לי לרצוח אותך," "כל אחד צריך לעשות...
מתי? לפני או אחרי שאני נוסע?" "מיד, ממש ברגע זה," "אז ל-מה
את מחכה?" "אני אוהבת להתמהמה," היא אמרה. "אני אוהב נשים
שמתמהמהות," הוא אמר, "זו הסיבה שהתאהבתי בך, וגם אמרתי לך את
זה, זוכרת?" "כן," היא אמרה, "ועד היום אני מתמהמהת, שמוליק,
באמת," "לכן אני עדיין אוהב אותך," "אבל..." פניה הרצינו והיא
זקפה את ראשה אל הרוחות, "לכל התמהמהות יש סוף, הרי אי-אפשר
להתמהמה לנצח, אחרת מה שמתמהמהים בשבילו - כלל לא נעשה,"
"נכון," אמר שמוליק, ולא הבין מה זה קשור. "מה הקשר?" הוא שאל.
"שאני התמהמה והתמהמה והתמהמה, אבל לבסוף אהיה חייבת לרצוח
אותך, זה בלתי נמנע," "אני מבין," "ולכן עליך להתכונן לזה
ולהיות מוכן לזה ולהגיד לי בדיוק מתי הרגע המתאים," "למה?" "כי
אני רוצה שיהיה לך מוות נעים ככל האפשר," "למה?" "כי אני אוהבת
אותך," "למה?" "דדדדיייי..." היא צחקה ומרפקה אותו, "חלאס עם
הבדיחות, זה רגע רציני," "רציני מאוד," כן," היא הרצינה אפילו,
"תגיד לי מתי ואיך, ואני אהיה מוכנה לעשות זאת בעדינות ככל
יכולתי," "לעשות מה?" "לרצוח אותך," "אההה... 'תני לי רגע,"
הוא הדליק עוד סיגריה והרהר במשך זמן רב, ולבסוף אמר - "אם אני
עומד למות, כדאי שתדעי עליי משהו לפני שאני מת, משהו שלא
סיפרתי לך," "מה?" "אני לא בטוח שתאמיני לי," "מה?!" "טוב,
ובכן... העניין הוא שהמוות לא מפחיד אותי, והוא לא אמור להפחיד
גם אותך... מהסיבה ששנינו כבר מתים," "וואלה?" "וואלה. לפני
הרבה זמן לפי תחושת הזמן שלנו, אני קפצתי מהגג ואת קפצת
אחריי," "רגע... מה עשינו על הגג?" "צפינו בכוכבים," "ולמה
קפצתי אחריך?" "כי את אוהבת אותי בטירוף, וחיים בלעדיי הם לא
חיים," "אההה... ולמה אתה קפצת?" "כי ראיתי פרח נוצץ באור הירח
למטה ורציתי לקטוף לך אותו," "אז..." "אז קפצתי כדי להביא לך
אותו," "ולא חשבת שתמות?" "לא, הייתי מסומם," היא שתקה. "גם את
היית מסוממת," הוא אמר. "אז אם שנינו מתים..." היא אמרה, "הרי
אין סיבה לרצוח אותך, ואין לי שום סיבה למלא את המשימה," "כן,
נראה כך," "אז למה אתה נוסע לתאילנד?"