המשמרת הזו נהיית קשה מרגע לרגע, חשבתי לעצמי. עוד רגע וארדם
על אחת המיטות - אפילו אם יש עליה מטופל.
ניגשתי לבצע בדיקות במר לוי, במיטה 3. הוא כבר שבועיים כאן,
אבל אנחנו עוד לא מצליחים למצוא את הסיבה בגללה הופיעו לו כל
התסמינים.
המצב שלו די יציב, אבל מהצד הלא נכון של הסקאלה - הוא התדרדר,
וההתדרדרות נעצרה רגע לפני עזיבת העולם.
"נראה לי שאלך לקחת עוד קפה" אמרתי לדניאל, האחות שהייתה איתי
במשמרת. כשחזרתי עם כוס הקפה בידי קרה משהו מוזר לחלוטין -
נכנס אדם לבוש בבגדים שחורים אל המחלקה והחל לדבר איתי.
הוא טען שהוא בא לקחת את מר לוי, אך כששאלתי לשמו סירב לאמר לי
- וכך לא יכלתי לוודא שהוא בן משפחה של שאול לוי, המטופל. חוץ
מזה - במצבו של שאול לא יכלתי להוציא אותו מן המחלקה.
האדם נעלם כלא היה, ואני תהיתי בהמשך אותו שבוע האם השתגעתי
מרוב עבודה וחוסר שינה.
מספר ימים לאחר מכן הבחין מנהל המחלקה בסיבה בגינה שאול הגיע
למצבו, ודרש ניתוח דחוף.
בחדר הניתוח היינו אני, האחות דניאל ומנהל המחלקה - פרופסור
רוזנר. במהלך הניתוח הבחנתי שוב באותו אדם לבוש שחורים שראיתי
במשמרת הלילה שבוע קודם לכן.
כששאלתי את רוזנר על האיש, הוא טען שאינו רואה דבר.
מיד לאחר הניתוח ביקשתי להיפגש עם עמיתי הפסיכיאטר - דוקטור בן
אמוץ. הוא בדק אותי וטען בפני שבשל הלחץ הרב והחוסר בשעות שינה
החלו אצלי הזיות. האדם בשחור אמר מיד אחריו: "אתה זה שבחר
להיות רופא, אני זה שלוקח את חייהם של האנשים - זהו זמנך
לבחור". "החיים שלך או החיים של האנשים שבהם אתה מטפל?".