גברת עליזה נוי תיקנה את איפורה בחופזה ונקשה על דלת ביתו של
יחזקאל שמש. הדלת ניפתחה, על המפתן היה מונח מרבד ססגוני. היא
ניכנסה ללא היסוס וישר שאלה במפגין - אתה מכיר את מר יצחק נוי?
בטח ענה! הוא היה אצלי אתמול, האישה ציחקקה הסירה את משקפיי
השמש שלה ואמרה - אני ידידה של מר נוי אנחנו עובדים ביחד.
איפה? שאל, - בחברת אשטרולג, חברה לייצור מוצרי קוסמטיקה מן
הטבע. יפה ענה באדיבות ומין גל של רוך עלה בו כלפיי האישה
המתייצבת בחנותו.
שמעתי שאתה אוסף מחשבות של אנשים. כן ענה פעם היה כאן בית ממכר
לעתיקות וזה הפך לחנות ממכר למחשבות ספוקינג וורד הדגיש מעלה
את ידו על משקפיו ובחן את האישה שמולו.
איך אתה מוכר מחשבות?
אני הולך ברחוב ושואל אנשים מה הם חושבים. מגדת עתידות שראתה
עד כמה אני נואש למכור עתיקות, הציעה לי את זה  - יחפן כמו
שייקספיר ניסה בדיחה.
פתאום עלתה הבעה אלימה על פניה של האישה - מר נוי הוא בעלי
אדוני הנכבד הראה לי מיד מה כתב.
אינני יכול אמר לה בבהלה מנסה להסוות את החרדה שזינקה בו. אני
לא יודע איפה מה שהוא כתב ובמוחו השתוללו המילים - אני סולד
מאישתי ריח הזיעה העולה ממנה מזכיר לי עוגת שטרודל דשנה
ורקובה.
היא הביט בבהלה באישה מבין את התחזותה!