פתאום נפלה עלי ההבנה - חיי המשפחה האלה, הם לוקחים ממני יותר
מדי. ההצלחה שלי בעבודה מתנגשת איתם כל הזמן, ובמיוחד איתה -
אשתי.
לילה אחד, פתאום עלה במוחי רעיון - אבקש ממתנקש מקצועי לחזור
בזמן במכונה שיצרתי ולהתנקש בה ביום היכרותנו, שעה לפני
שנפגשנו.
בשעה שחלפה מאז טרדה את מנוחתי המחשבה על מה שעשיתי, אך מיהרתי
לכנס חשוב אליו התכוננתי במשך חודשים.
בעלותי לבמה התבוננתי בקהל הרב שנאסף, ובמיוחד בה - ראיתי את
עיניה היפות והשתתקתי. התחלתי להבין שבעוד רגעים אחדים היא לא
תהיה יותר, אך ידעתי שכך אצליח יותר בתחום מחקרי ואגיע להישגים
מרשימים יותר, שכן מחויבותי אליה ולילדי לא יהיו קיימים עוד.
התחלתי לדבר תוך מבט מתמיד לכיוונה. רגע לאחר מכן החלה להיעלם
בהתפוגגות איטית, וידעתי שהמשימה בוצעה. הבטתי בה ונזכרתי.
נזכרתי בכל אותם הרגעים בהם נתנה לי את אותו המבט בו הביטה בי
ברגע זה ממש - מבט שרצה שאצליח, שמעוניין בכך שאשיג את כל
חלומותי.
באותו הרגע פרצתי מן הבמה ורצתי כאחוז דיבוק לביתי. נכנסתי
למכונת הזמן וחזרתי לאותו היום, שהיה חרוט במוחי. רצתי אל
המקום בו היתה והבחנתי בה תוך זמן מועט.
היא היתה שרועה על הרצפה, נראה שקיבלה דום לב, אך ידעתי שזהו
פועלו של המתנקש.
התחלתי לבצע בה פעולות החייאה נמרצות, אך ידעתי שכל דבר שאנסה
נידון לכישלון - שכן שכרתי את הטוב ביותר בתחומו.