כל כך הרבה שנים עברו מהמלחמה הרצינית האחרונה. הצבא התייעל,
הצטמצם ואפילו התנוון מעט - על אף התייעלותו.
היו מבצעים קטנים פה ושם, לא משהו שהצריך גיוס מילואים נרחב.
מה שגרם יותר מכל למצב היה השאננות - הרגשת ההנהגה והעם כי אף
אחד לא מסוגל עוד לפגוע בנו.
ההגנות האוויריות, הקרקעיות והימיות יצרו בועה - לא רק של
הגנה, אלא גם של מבט למציאות. בזמן שראשי המדינה המשיכו להגיד
להמון שהמצב לא יכול להיות טוב יותר, המשיכו האויבים לחזק את
יכולותיהם, מבלי לחשוף אותן בשדה הקרב.
לעתים רחוקות גילו כלפינו איזו עליונות טכנולוגית או טקטית, אך
כל זה היה לפי התכנית - לתקוף בדיוק ביום העצמאות המאה של
המדינה, בשיא החגיגות.
כל זאת הם תכננו לפני עידן ועידנים, ישר עם מפלתם במלחמת
העצמאות.
לעתים, כאשר נחשפו חלק מהתכניות, אך לא נחשף תאריך ביצוען -
מיהרו לפצוח במלחמה התואמת את ההדלפות, זאת על מנת לשמור את
ההפתעה העתידה לשנה המאה, הפתעה מוחלטת.
כך אכן היה. על פי התרגולים החלו הסורים והמצרים לתקוף (תכנית
ראשונית זו דלפה כבר בשנות ה70 של המוקדמות), לאחריהם הצטרפו
החזית הלבנונית וירדן - שהצטרפה למרות הסכם השלום, להפתעת
ישראל.
ההפתעה היתה גדולה אך נסבלת, וכוחות המילואים הרבים החלו
בבלימה.
מה שלא היה צפוי הוא ההתקפה שהגיעה מבפנים - מאזור יהודה
ושומרון. כמות הנשק, איכותו והידע בתפעולו היו סוד שנשמר היטב,
והפתיע לחלוטין את מקבלי ההחלטות.
הפתעה דומה היתה גם מן החזית מול רצועת עזה, שהפתיעה לא פחות
ביכולותיה הימיות.
המעצמות הגדולות, ובראשן ארצות הברית, החלו להתערב כשהיה כבר
כמעט מאוחר מדי.
כרבע מאוכלוסיית המדינה נקטפה כלא היתה, ורוב הארץ היתה חרבה
והרוסה.
אני, בשל היותי ריאליסט, הבנתי את המצב וברחתי ביחד עם קרובי
למדבר - לאזור בו אפילו לא ינסו האויבים לחפש אותנו, ובטח לא
ינסו לכבוש ולהילחם על אזורים אלה.
האוכל פה קצוב ומועט, אך לפחות חלקנו, כך נראה, נשרוד.