הוא גמור,
מרוח על האספלט,
אחרי שדרסה אותו משאית,
אחרי שנפל עשרים קומות,
אחרי שעלה עליו מכבש,
אחרי שנרמס תחת גל אבנים.
והם צוהלים, כל הערפדים,
זבי שיניי דמים.
מחפשים בכוח להפיל את האיש שאעז,
למה אתם לא מעזים?
פחדנים צרי אופקים,
בורים ונבערים,
אוהבים את הפירות רחוקים ממכם,
בפרדס אחר,
משם תוכלו לגנוב אותם,
מים גנובים יימתקו.
אבל כשזה לידכם,
ומוכיח לכם שגם אתם הייתם יכולים אם היו לכם ביצים,
אתם כועסים,
איך הוא מעז?

מי אתה שתגיד לנו?
מי אתה שתישא את קולך?
אבל תקליטים אתם קונים,
ורדיו אתם שומעים,
וסרטים אתם רואים,
ומהדורות חדשות אתם חורשים,
צבועים.

אתם רוצים את זה רחוק,
לא משלכם, לא מושג,
כדי שתוכלו לסגוד לו,
כדי שתגידו יש בו משהו לא מ-פה,
קסום ומיוחד,
כמו חלום, כמו דמיון,
כמו סרט מזוין שאתם מאמינים לו כאילו הוא אמתי.