לראשונה גיליתי את הפיסטוקים אצל דוד משה.
הוא היה מוכר אותם במשקל לפליטים שבאו מקהיר.
אני הייתי מפצח לו את הפיסטוקים ושם בשקית אטומה.
הוא לא ידע שאני מבריח 20 אחוז לסיני.
בערב פשטה המשטרה על המחששה שלנו,
והחרימה מאתיים קילו פיסטוקים.
דוד משה טען שהעסק חוקי,
אבל זה לא עזר לו.
כי המשטרה החליטה לתפור לו תיק ממניעים אישיים.
כל הפיסטוקים נמכרו לבתי-אבות,
והוא ישב ארבעה חודשים בכלא על כלום.
כשהוא יצא הוא היה שבר כלי,
וכל השוטרים חגגו על המצוקה שלו.
בסופו של יום הוא התחרפן ורצח שוטר ששוב ניסה לתפור לו תיק,
הפעם על החזקת ליפסטיק לא חוקי.
מאז הוא לא אותו בן-אדם.
הוא יושב כבר עשרים שנה על רצח שלא ביצע,
כי בכלא, זה ידוע, כולם חפים מפשע.
אני מבריח לו סיגריות וגראס בעזרת אסירים פוליטיים.
העסק בינתיים פשט רגל,
אבל העסקים דווקא פורחים בעולם התחתון. |