[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בני גל‎
/
מגדל השתיקה

מה שמשתק את כל הברואים כולם הוא החום. השמש היוקדת מפלחת את
קנה הנשימה, כל החיה וכל הבהמה וכל העוף קופאים במקומם מההלם
של הקרניים. לא מצליחים לזוז. רק עיניהם זזות מפה לשם, משוטטות
בחול. נשימה קצרת רוח, נזהרת שלא לשאוף לתוכה גרגירים זהובים
לבנים של מדבר. השקט נורא, שקט יותר מעיר מתים של הכופרים שאין
להם כבוד לאדמתם וקוברים את הגופות הטמאות בתוך האדמה, לטמא
אותה. ואחר כך עוד מצפים שתוציא להם את יבולה הדשן, וכיצד
ייתכן הדבר.
המדבר מתמשך והולך עוד ועוד, נוגע לא נוגע בקצוות ההרים,
בשיפולי הערבה הדרומית. עד חוף הים מגיע, ואז הגרגרים של חול
המדבר מתערבבים בגרגרי חול החוף, ואין אדם העובר שם יכול
להבדיל ולקבוע גבול - כאן החוף וכאן המדבר. לעתים המדבר מקיף
עצים, צמחייה עלובה, קשה, קוצנית, לא מתפנקת כצמחיית ארצות
הגשמים. כאן אין משמעות ליופי, כי המעט שיש גם הוא יפה וטוב
בעיני הכל.
ובתוך כל הכלום הזה, שלמעשה יש בו מעט צמחייה, מעט אבנים, עוד
פחות מזה בעלי חיים והמון המון חול, בכמות כזו שאי אפשר לספור,
וגם כוכבים בלילה באותה כמות של גרגרי החול ואף יותר, הלכו שני
אנשים. היה קשה לצפות בהם ממרחק, שכן החול כמעט וכיסה אותם
לחלוטין, כמו היו שטים בים וגליו עולים עליהם, מסתירים אותם
מעיני השמש ומעיניו של אהורה מזדה.
שני אנשים הם היו, אך המיטיב לראות למרחוק היה רואה שהליכתם
משונה מעט, אטית באופן יוצא דופן, כשמדובר בשני אנשים ההולכים
במדבר, יש לחשוד שמדובר באנשים צעירים, בעלי כוח, יתר על כן,
רוב האנשים העוברים במדבר, מעדיפים לעשות זאת במהירות, לחצותו
מקצהו האחד לקצהו השני בכמה שפחות אבדות, בגוף או בנפש. משונה
לצופה הייתה הליכתם האטית, שהלכו לאן שהלכו, לא היה לו אכפת
כלל, לאותו צופה שעיניו טובות ומיטיבות לראות, לאן הם הולכים
ומאין באו. ובכל זאת, משהו סקרן אותו בהם, בהילוכם המשונה,
כאילו יש להם משהו להסתיר.
הצופה רצה להתקרב, אך לא היה יכול, כיוון שרצה להישאר בתפקידו
כצופה, ולא להפריע לשני ההולכים להיות הגיבורים של סיפור זה.
תפקידו היחיד הוא לתאר. תפקידם של ההולכים הם ללכת, ולאחר מכן
לעשות את מה שיעשו במקום אליו יגיעו. איזה משב רוח קליל ביותר,
כמעט בלתי מורגש, הניע מחדש את החיים במדבר. ענפים זעו קלות,
רטטו מרוב השמחה שבתנועה, ולו הקלה ביותר. גם הציפורים הקטנות,
חשו את הנשיפה הקלה בנוצותיהן, וברכו לאלוהיהן על ההקלה
שנלוותה לה. סוף סוף יכלו להימלט מכלא השקט והשיתוק שבנו להן
החום והשמש.
המשב המשיך לנוע, ולא נתקל בדבר שחסמו, ולכן גם נענע את
גלימותיהם השחורות של השניים ההולכים, מגלות ביניהם גלימה
שלישית, שחורה אף היא. לגלימה זו לא היו רגליים על הקרקע, גם
לא ראש מאונך אליהן. הצופה בתחילה חשב שמדובר בצרור בגדים,
שאין בו דבר זולת אוכל ומשקה, הנחוצים להולכים במדבר, אשר משום
מה השניים אוחזים בו, כל אחד ביד אחת, כאילו גוררים אותו על
החול.
אך אהרימן, מקור הרוע, הוא גם מקור התעתועים והשקר, אשר שניהם
ענפים היוצאים משורש אחד. ואותו אל, שהוא היפוכו של הטוב, והוא
כל מה שאהורה מזדה אינו, מתעתע בצופה, ועיניו החדות לא קולטות
כי מדובר בגופה. גופה עטופה בשחורים, מרגליה עד קודקודה. שום
איבר בה לא גלוי לעין, אך עדיין היא גופה. החום והיעדר זרימת
האוויר מונעים את מסע הריח המרקיב והולך.
האדמה אסור לה שתיטמא, וכך גם השמש והאוויר וכל הצמחים והחיות
הטובים והמיטיבים, יצירי כפיו של אהורה מזדה, מקור הטוב, שהוא
כל מה שאהרימן אינו. לכן אין קוברים את האדם באדמה, כאשר הנשמה
שלו כבר איננה חלק מגופו. גוף ללא נשמה הוא טמא, שכן ללא
האחיזה של אהורה מזדה בגוף, באמצעות הנשמה הטהורה, יכול אהרימן
לאחוז באברי הגוף בידיו האפלות והגרומות, לגרור אותו אל השאול.
השאול נמצא בכל מקום בו יש טומאה. אהרימן הוא השאול, ענף היוצא
משורש אחד ולצידו עוד ענפים רבים העמוסים פירות רעל.
ובכל זאת, אהורה מזדה לא נותן לנפש התועה לתעות לבדה, אלא אוחז
בה ומנחה אל הדרך הטובה והנכונה, וכך בכוחו הוא מסיר מעל עיניו
של הצופה המדברי את התעתוע ששתל בהן אהרימן, מגלה לנגד עיניו
את הגופה. כעת הצופה מסתקרן, וליבו יוצא אל השניים ההולכים.
ברצונו לדעת הכל, מיהו המת, מיהם ההולכים במדבר כך עם גופתו,
בן כמה היה כשמת, ממה מת, כיצד מת. הריגשה בליבו של הצופה
מערבבת דמעות בזיעה, שמיד מתנדפת, כי החום והיובש של המדבר לא
מותירים לשום נוזל להתקיים יותר מרגעים ספורים. העולם שוב שב
לדממתו הכפויה, בחלוף משב הרוח. כל היצור מתכנס בתוך עצמו,
מסתיר את ראשו בין האבנים ובין גרגרי החול, נכון לנוע שוב
כשיתרגש עליו משב הרוח הבא.
הצופה היחיד שמתנועע, שובר את כבלי השמש, שאמנם טהורה היא, אך
כה קשה, גלגלה מעוור וקרניה חורכות, שורפות. גם האש היא טהורה,
ובכל זאת היא שורפת. אהרימן אינו יכול לגעת באש, ולכן הוא שוכב
תחת חולות המדבר, ידו מגעת לקצות ההרים, ורגליו טובלות במי
הים, אשר בשל מליחותם הרבה הם טמאים ואי אפשר לשתותם או להיטהר
בהם. אפוף בחשכה הוא אהרימן, היה והווה אך לא יהיה. אהורה מזדה
אוחז בשמש בידו האחת ובידו השנייה בכל העולם הטוב אשר ברא ובו
כל הדברים הטובים המביאים חיות לכל. בו כל הידע אשר נודע ואשר
ייודע. היה, הווה ויהיה.
והשמש ממשיכה לנוע, גלגלה חורק עם כל תנועה, משמיע קול חזק
מאוד, אשר היה יכול להחריש את כל יושבי תבל לו היו פותחים את
אוזניהם לשמוע, קול חזק כאלף שופרות מאלף אילים. גם ההולכים
ממשיכים לפסוע לאן שפסעו, לאן שהיו מועדות רגליהם. רק הצופה
המשיך לצפות בדמויות ההולכות ומתקרבות אליו. לפתע הדמויות שינו
את כיוונן, בתנועה אחת הסיטו את גופן שמאלה, ובכך הפנו את גבן
אל הצופה שישב מצל על עיניו בכף ידו ופנו אל אותו הכיוון,
מתרחקות מעיני הצופה, שכבר התעייפו מן הראייה המאומצת למרחוק
ומהמאבק בתעתועי אהרימן. הצופה שוב נלכד בכבלי המדבר וקפא על
עמדו, ללא יכולת לזוז עוד.
ההולכים המשיכו ללכת עוד פרק זמן שלא היה ידוע, שכן גם השמש
בקושי נעה, שכן נכבלה בחום של עצמה והשתתקה, ולכן לא היה אפשר
למדוד את חלוף הזמן, אלא כעבור משהו שהיה נדמה לאנשים מן
היישוב כנצח ועוד נצח, ובעיני האלים כרגע בחלום מתעופף.
כשהגיעו לאן שהגיעו, עצרו. הניחו בזהירות את הגופה העטופה
שחורים על הארץ ופתחו מעט את קצה, במקום בו היה אמור להיות
הראש. השער הסתור נח על פנים ישנות לעד, עיני הגופה היו
עצומות, שום פגע לא נראה על פניו. לא במכת חרב מת, ולא בהטלת
אבן. מן הגוף פנימה בא מותו, חומו עלה ועלה, עד שהזיעה ניגרה
מגופו ומילאה כדים רבים רבים, ושקע בהזיות עד שלא ידע להבחין
בין טוב ובין רע, ואמר על אהורה מזדה שהוא חושך ועל אהרימן
שהוא אור. והכל התבלבל עד שלא יכול היה לראות ואיבד את מאור
עיניו. כעבור זמן קצר איבד גם את הכרתו וליבו החלוש פסק
מלפעום. נשמתו עזבה ברפרוף כנפי פרפר והתעופפה מבעד לחלון בית
החומר, שם גרה משפחתו. אביו, אמו ואחיו, שכעת לבשו שחורים,
מביטים בפעם האחרונה בפניו של אחיהם, שלא חיה רעה אכלתהו ולא
נפל בקרב אל מול פני אויב. עד מהרה הראש כוסה שוב, והראשים
הגלויים הופנו מעלה, אל פסגת המגדל.
השקט שרר בכל, רעש הנעליים החורצות באבן, מניעות אבנים וחצץ
בעל כרחם לכאן ולשם לא הצליח לחדור את מסך הדממה. זהו המקום
היחיד שידו של אהורה מזדה אינה מגעת. מקום אשר ייחד לאנשים
להניח בהם את מתיהם. הרחק מכל מקום יישוב, במדבר, שם בנה
מגדלים גבוהים, מדרגות רבות להם, בפנים ובחוץ. על פסגתו שיירי
עצמות של הקודמים, שלא טוהרו עדיין ולא נטמנו באדמה, שיכלה
לקבלם סוף סוף.
אהורה מזדה הוא רחום וחנון, ואילו אהרימן היה שולט, אפלה הייתה
שוררת בכל, ולא היה מקום פנוי ממנו. הטומאה לא הייתה עוד
טומאה, שכן היא הייתה הנוהג לפיו העולם הולך. מבאין טהרה, גם
הטומאה הולכת, ונותר רק האין, ממשלתו של אהרימן. האין, ענף אחד
לשורש גדול ורחב, אשר משתרע מקצה העולם ועד קצהו, נסתר מעין
אדם ובהמה. טיפסו השניים בקושי במדרגות, מפילים מפלי אבק מטה
ומטה, אל מקום בו האבק לא יהיה עוד אלא חול, ממוזג ומעורבב בכל
נפשו ועצמותו עם המדבר. בפסגה הייתה הרוח שלטת, הריח לא היה
ניכר מן העצמות. כאן גם הרעש היה אחר. אחד מן האחים צעק,
וצעקתו התגלגלה מטה מטה, אל פנים המגדל והחוצה, משתברת על
הסלעים הספורים, מסתחררת בין גרמי המדרגות ופורצת מבעד
לחלונות. המגדל עגול ואת הצעקה של האח, שלא ידוע אם נער הוא או
גבר שבגר, גם הצופה המרוחק שומע.
השתיקה נשברת סופית עם הגעתם של הנשרים, אוכלי הנבלות. הם
האלים האמתיים השולטים בשמים ובארץ, וגופות בני האדם, הנשלטים
על ידי הנשרים, מוגשות להם כקרבן עולה, כאזכרה לריח ניחוח בפני
בעלי המקור, שהם אדישים לנעשה בעולם, כיאה לאלים. שני האחים
כבר עזבו את המגדל ואת הגופה עטוית התכריכים השחורים שהשאירו
על פסגתו. עוד חודש, עוד חודשיים, כאשר כל סיבי הבשר והשריר
יאוכלו על ידי הנשרים, לאחריהם החולדות והעכברים ולבסוף הנמלים
והתולעים, יבואו שוב, יראו עצמות לבנות ויטלו אותם עמהן, לקבור
בארץ נושבת, ירוקה, שאין בה דממה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עבדתי במכון
וויצמן על פיתוח
חדש, גבינה ולא
סתם גבינה,
גבינת רעיונות,
זו תרכובת חדשה
של גבינה תשע
אחוז עם LSD יצא
משהו משובח,
אפילו הצעתי את
זה לתנובה אבל
הם אמרו שיש להם
אחד כזה...
זונות! הם
והקרלו שלהם
אנשים לא מבינים
שזה דני רק
בדיבוב של חיים
צ'ינוביץ.



חבר שלום מנסה
כוחו בלקטוז.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/11/19 20:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בני גל‎

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה