בובות על מריונטה
תלויות בחוטים, מפזזות
חגות סביבך במעגלים,
לחץ חברתי במסווה של אהבה
מכניות מונוטונית אחידה
רומסת כל צבעוניות
תלויה בחוטים- באישורים.

כל השקרים זהים זה לזה
הם כולם יוצאים בליווי הבל פה אלכוהולי,
הודעות "בווצאפ".
המועדון-
אותה החותמת, ברקוד על גב היד
דיו שחור, כבקר מסומן/ת;
מסומם/ת-
בשעה שתיים על הבר
בלונד דהוי, ריח של מאפרה
סיב השיערה מורכב מכימיקלים
10/10
אח שלך היקר אמר בעצמו שהוא
'היה נותן בה'.

רובוטים, משועבדים לשקר המדיה
לעוד לייק באינסטוש,
עוד צפייה בסטורי, סאב ביוטיוב
שיתוף לסטטוס, ציוץ בטוויטר
עוד כוסית "וואן גוך"
עוד בומרנג של הבסטי מקיאה,
כשברקע בסים ומילים ריקות
בובות בובות,
עקבים, כאבים...
כאבים...אילו כאבים.

מושכים אתכם בחוטים
בעזרת מילים ריקות
תיוגים ותגובות
שמחה גדולה,
כמה עלה לך להצטלם בשבעה? די! לא נכון!
רגע... ומה עם הרגשות והנשמ...
נשמה!? שתישרף הנשמה, נשמה.

עשה לה לייק, תעשי לו עם העיניים
תעשו אחד את השני בפאנגו'יה
בבריכה מלאה בהרפס
ושאריות כבוד עצמי
איבדתי את עצמי בתוך עדר של משועבדים
נואשים לאישור חברתי
לקבלה.

הנדסת אקלים ביום שבתון
עוד אחת מהבובות של ביבי...
הפסקתי לחפש אשמים
למדרון החלקלק
לדור ה"למה"
לדור ה-"אינסטה" שבא אחריו-
עמדתי בתור לקלפי
לשלשל פתק- אולי ממשלה ליברלית
מפלגת "חאלס"
הגיע הזמן לבחור מפעיל חדש
שיבטיח הבטחות, שיאכיל בשקרים.
יש עוד נשמות חדשות
באות לעולם ממש עכשיו,
מי ימשוך אותן בחוטים?
מי יכניס להן לראש
ש"לחלום בגדול זה למעופפים?"

דורות על גבי דורות, אותה המסורת
אותן הציפיות, אותן האימהות, מזונות.
אותן נשמות גם הן כמוני, כמוך, כמונו
חיים שלמים, מגיל אפס עד מאה כעשרים
אומללים, בניסיונות תמידיים לרצות
תמיד לנסות לרצות, לרצות, לרצות
לרצוח
אופס, התכוונתי לרצות

אני חושבת שעכשיו אני מבינה
למה אנשים מעדיפים לחיות חיים וירטואליים,
למה הם מעדיפים לשקר
ולהאמין לשקרים של אחרים;
למה גופות מהלכות מתנחמות
בעוקבים ובהודעות, במדדי אושר מגוחכים.
אלכוהול, סמים, ריטלין קונצטרה ציפרלקס תן להם הכל אלוהים
שישמור
רק לא להיות עצמם, לא להרגיש;
מפחדים לנסות, לדרוש החזר על הנשמה שמכרו.
הכל מסביב לא יותר ממשחק הדמיה
של מציאות עגומה, פוליטיקאים מושחתים
בכל מקום, שקרים שקרים.
הורים דורשים, הורים גרושים
אחח... ברגיל אחי, מדחיקים.
מהרגע בו נשמנו לראשונה
מחוברים בטבור לשליה
אדם חדש, אסיר חדש!
מס 888652, זהו שמך במדינת ישראל
הנה משקולות, הנה זוג מספריים
מקצצים לך את הכנפיים-
רק שלא תעז לחלום.

אז, איפה אנשים כמוני
בכל האגדה האורבנית הזו?
אני אאוטסיידרית, המוזרה
תמיד הייתי, חריגה
אמוציונלית, הפכפכה, עושה דווקא.
נשמה מורדת, אחת למיליון
מעזה לשאול שאלות, מעזה לחלום.
וכשאני חולמת, אני חולמת בגדול, ורק שינסו לומר לי "לא"
אני הצלתי את עצמי, נולדתי בעלת כנפיים שבורות
הפסקתי לשאול "למה דווקא אני?"
הפסקתי להיות הקורבן
תלשתי נוצות מהכנפיים, יצרתי מהן מכחול

אני אמנית.
אני יוצרת תרופה לכאב, מתוך הכאב שלי עצמו
צובעת קשת מלנכולית-
"אבל יש פה רק ארבעה צבעים:
כחול אפור שחור וסגול."
ובכן, אולי לעיניהם של עיוורי צבעים.
אך לא תאמינו לכמות הגוונים
שישנם לעצבות.
אותה המלנכוליה ואותם הגוונים;
הם כנים עד כאב
לא זקוקים לאישורים שלכם,
לאהבה המזויפת ושיחות החולין
התיוגים, העוקבים, השטחיות.
הבדידות שלי מלאה בחום
רשימות ההשמעה שלי מלאות ברגש
ועל הנשמה שלי אין ברקוד, אין תג מחיר
שום כסף שבעולם לא יקנה את מה שיש לבדידות שלי להציע,
אני גזרתי את החוטים
קבעתי לבד את כנפיי השבורות,
העזתי לחלום, עפתי גבוה, התרסקתי
והעזתי לעוף שוב
ואני אמשיך לפול, ואמשיך להיפצע ואמשיך לכאוב
אך תמיד אתרומם חזרה על הרגליים


ואתם יודעים מה? הבדידות שלי אף פעם לא בודדה כשאני שם.