נסעה, לא יודע לאן
נסעה לבלי שוב
לא ראיתי את עיניה היפות עידן ועידנים
כמו שאני ככה, בלי חוט למשוך בו
כמו שאני מפרפר על אדן חלון חשוך
באים אליי זבובים כל לילה, אוכלים מגופי
באים אליי עכבישים ודוקרים אותי
ואני חצי מעופף, עם רגל מ-חוץ לחלון
מריח אבק שריפה בשדות הגדולים הבוערים
ואפילו הירח עולה באש, כשהוא מוטל על צלע הר
מתאבד כל לילה בשנייה, בהשלמה
עיניים כאלה בוהקות לא ראיתי,
מציצות מתוך הלילה לבלוש את מעשיי
צהובות מתוך סבך החושך
אישונים לא נעים, מדויקים,
נעולים מטרה
קפצה אל מותה, בטח קפצה
רצתה החוצה, אז קפצה
קפצה אל מותה, נבלעה באדמה
לא ראו אותה קודם, לא ייראו אותה
חושבת אולי זו הדרך,
למצע מי-גשמים על מים סוערים
על פנים שחונות וסדוקות
על לשון יבשה כמו קרטון
חשבה שהיא כבר מגיעה, אבל לא הגיעה מעולם
חשבה שהיא כבר נוגעת, אבל לא
וזו הייתה נבואה שלא התגשמה,
שתמות בשיבה טובה מיתת נשיקה במיטתה
אמרו שהיא הלכה רחוק מדי
אמרו שלא תחזור
חיפשו אותה שנים
גמעו מרחקים
לא נשאר כלום מלבד מים רדודים. |