אני זוכרת את הפעם הראשונה שלנו מחוץ לגבולות הפטריוטיות
הציונית.
טרמינל 1, אפס אנשים בתור לדיוטי פרי.
עוד לא עלינו למטוס וכבר שרפת עלינו 1074₪ שהתעקשת לגהץ
מהאשראי שלך.
ניקיתי לך בעזרת האגודל שלי קצת חומוס שנשאר לך בפינה של
השפתיים, חייכת חיוך של ילד מפגר וזגוגיות העיניים שלך ברקו
בהערצה;
כל חצאי הכריכים שהבאת כדי שלא נבזבז מאות שקלים על קרואסון
חמאה, ועדיין עלינו לטיסה כשאיתנו שקיות מפוצצות במונוסודיום
גלוטמט, בורבון ו-"ג'ק דניאלס" בטעם דבש.

נחתנו באמסטרדם, גל של קור הקפיא אותנו עד העצם-
ספוגים במי גשמים, אבודים, בחיפוש אחר הדירה ששכרנו דרך
"AIRBNB".
חצי שעה של סבל מתמשך וכבר מצאנו את עצמנו מפשירים בדירת שני
חדרים עם הסקה מרכזית
התנדבת לרוץ לקופי-שופ הקרוב ביותר לדירה, להביא משהו שיאפס את
תאי העצב במוח.
שמונה ימים בהולנד, סגרת לכבודי את חופשת החלומות שלי
הופעה חייה של הזמר האהוב עליי, את המילים לשיריו צרחנו מתחת
לבס הנוראי שהרמקולים הפיקו;
נשענתי עלייך בפינת מטר על מטר שהתמקמנו בה, אוחזים ידיים
ואוכלים שקית שלמה של "שטוחים".
גן חיות ושיט בנהר, "גורילה גלו" נשרפת בנייר הגלגול ושמש
חמימה מלטפת את כל כולי,
בשכיבה על הדשא ב"וונדל-פארק".
גם אחרי שנחתנו חזרה בארץ הקודש, לא חסכת ממני ולא תענוג אסור
אחד.
ביום ההולדת שלי שלחת מונית שתאסוף אותי לכתובת שאותה לא היית
מוכן לגלות לי-
מלון "רוטשילד" שבתל- אביב
החזקתי אותך ער עד שבסופו של דבר צנחת על מיטת הקינגסייז,
שתי שניות וכבר היית בחלום השלישי שלך.

למה הייתי כל כך בטוחה ששלב "ירח הדבש" יימשך לנצח?
גם לשמוע "אני אוהב אותך" מרגיש מונוטוני.
אל תבין אותי לא נכון, אני לא מצפה לשטיח אדום, ולא למזבח
הנבנה לכבודי
בכל זאת, הייתי רוצה להרגיש שאני לא ברירת מחדל שנתקעת איתה
בדירה שכורה
אני רוצה שתכנס לי לראש, תן לעצמך להשתחרר כשאנחנו מנהלים שיחה
אינטנסיבית, חילוקי דעות שאותם אתה מכנה "וויכוחים".
תן לתשוקה של המילים להוביל אותנו, תרטיב אותי בידע תוך כדי
שאתה נושף לי על העורף,
כשהשיער סומר ואני רק מתה שתפתח את הדלת אל הגלקסיות שגדלות
בתוך תוכי.

תן לי להרגיש שאנחנו יותר מתשלומים משותפים, מיטה וחצי בתוך
חדר עבש;
שאני יותר מבינג' של שעה וחצי אל תוך ה"נטפליקס"- הזמן שאתה
שורף איתי מול המסך, ואחריו מוציא את הכלב לטיול לילה.
שנייה לפני שאתה בעולם החלומות- דוחק אותי יותר ויותר אל קצה
המיטה.

כבר תקופה ארוכה שאתה חוזר סחוט מהעבודה.
כל החודשים שחייכתי אלייך חיוך עצוב, ואמרתי לך 'אני מבינה'.
אני מבינה שהעבודה שלך חשובה, באמת, אני מבינה.
אחרי כל הזמן הזה שהבנתי אותך, עכשיו זו אני שמבקשת ממך
להבין;
מערכת יחסים זו גם עבודה, גם אני צריכה תחזוקה
בייבי שלי, מכאיבה לי הידיעה שאנחנו ביחד-
אבל ה-"ביחד" שלנו מרגיש לי כל כך לבד.