יש לו כשרון. כך אמרו וצדקו. על מגרשי החול, החצץ והאספלט
החרוך, , הוא כיכב. 'העביר', 'השכיב', 'מסר', 'סובב', 'הבקיע'
- כל המילים בהן עושים שימוש בכדורגל היו רלוונטיות לגביו.
אמרו, זה 'הזידאן הבא'. גאווה למשפחה ולכפר. זידאן
האלג'ירי-מוסלמי, שהיגר יחד עם הוריו לצרפת כשהוא היה בן 17,
והגיע עד ליובנטוס! הוא רק היה צריך הזדמנות נאותה. השאלה
הייתה אם יש לו סיכוי למצוא אותה? בטח כאן, במקום נטול הזהות
הזה, בדומה לו: מה הוא? 'פלסטיני'? 'ירדני'? ''סתם ערבי'? ככה
זה כשאתה חי תחת מה שמכונה 'כיבוש', או לכאורה 'אוטונומיה'
המנוהלת ע"י 'הרשות'. הוא היה בן 13, כשנוצרה הישות הזו. הוא
לא ישכח את המסרים האמביוולנטיים שהושמעו בסביבתו: מי יודע,
אולי סוף סוף יהיו לנו חיים נורמאליים, אינשאללה.

מגיל אפס הוא זוכר את עצמו עם כדור. אמא שלו מספרת שפעם אחת
הוא הוריד את חיתול הבד שהיה מלא בצואה, גלגל אותו, והתחיל
לבעוט בו, כי הכדור מפלסטיק שהיה לו נעלם. אחרי זה הוא המשיך
לאלתר כי אף פעם לא היה לו למעשה כדור אמיתי. אבל הוא הסתדר.
מה זה משנה במה בועטים? בטח במציאות האכזרית של פלסטין. פה
כולם בועטים בכולם, עם נעליים ובלי.
הכפר שלו היה קרוב ל'אל-קודס' (ירושלים). הוא זוכר את הנסיעות
לעיר הקודש דרך כביש 443 עד למזרח העיר. בעיקר זכורים לו מראות
הבתים והכבישים הרחבים בדרך למזרח העיר, כולל כביש בגין שהוביל
לאצטדיון 'טדי', שהכיל 22,000 צופים. אסור לי לפנטז, חשב, זה
אצטדיון ליהודים. אלא אם כן, אצליח להגיע למועדון 'הפועל
ירושלים', שם שיחקו כבר ערבים כמו עלי עותמן הבלם האגדי מבית
צפפה. הוא זוכר שאמרו לו, שעלי לא היה שחקן מוכשר במיוחד
מבחינת טכניקה, אבל הוא היה 'לוחם' - 'ויקינג' שלא פחד להתחמם
מול יציע אוהדי בית"ר בימק"א בכל דרבי, רק כדי לומר: אני פה,
ואני ערבי גאה! גם במשחק עצמו הוא העביר מסר מיהו 'בעל הבית'.
ובל נטעה. זה לא שעלי רק 'כיסח'. היו לו ניתור ונגיחה מרשימים,
שעזרו לו לנצח 'דרבי' - בשנת 1981. במו רגליו הוא הביס את
הרביזיוניסטיים שלא לומר 'הגזענים'. אחרי המשחק, כך סיפרו לו,
כל שחקני הפועל נשארו בחדרי ההלבשה כ- 4 שעות אחרי המשחק.
בהוראת המשטרה. למה? כי מאות אוהדי בית"ר חיכו עם אלות,
דוקרנים ואבנים. לא בגלל ההפסד. בגלל שעלי הערבי, השפיל אותנו,
ת'יהודים בעיר הקודש המאוחדת. וגם אמרו לו שאוהדי 'הפועל, אהבו
את עלי. העריצו אותו! בגלל (!) ולמרות שהיה ערבי. אז אולי יש
תקווה?

שיבוא לקריית יובל ביום שני ב- 6:00", אמר לאחיו הגדול מישהו
לא מזוהה מעברו השני של קו הטלפון. "איך הוא יבוא"? שאל
אחיו....ולאחר מכן הוא שמע אותו אומר: "טייב, נסתדר". ביום שני
הוא התייצב בקריית יובל מול עיניו הבוחנות של המאמן - איש
מקצוע רציני ולא גזעני. למה לא גזעני? כי הוא היה כורדי - כזה
שמכיר את המנטליות הערבית ומכבד אותה. הוא הרשים מאד באימון.
הוא הרגיש את לחשושי ההתלהבות. מאוחר יותר הוא הבין כשאמרו: זה
בול זידאן. הוא יגיע רחוק. בסוף האימון אמרו לו ולאחיו שיצרו
איתם קשר. בדיעבד, הוא הבין שרצו לשמור על פאסון. הטלפון הגיע
כשהם היו בדרכם לכפר. תגיעו לאימונים בחודש הקרוב. ננסה
להתקדם. אתם יודעים, זה לא פשוט. אבל נעשה מאמץ. זה טוב לשיפור
האווירה. "'מה? שמעתי טוב? לשיפור האווירה"? שאל האח. אבל מי
שהיה בצד השני של קו התטלפון, התעלם והאח לא התעקש להבין כי
הרי לא כל יום יש כזו הזדמנות. והם התייצבו. התאמצו. ו...חתמו
על חוזה שהיה כתוב בעברית. אבל, ככל שהאימונים התקדמו, הוא
הרגיש פחות בנוח...תקלים רבים, ברוטאליים. ומסוכנים. המאמן לא
הגיב. הוא נתן לדברים 'לזרום'. פעם אחת הוא אמר לו, בסוף
האימון, אחרי שכולם הלכו, "אני רואה הכל. תאמין לי. אני לא
מגיב כדי לשמור עליך. אחרי הניצחון הראשון שתביא לנו, זה יגמר.
את עלי עותמן, אתה מכיר"? "כן", הוא ענה. "אז אמרנו הכל", ענה
המאמן, והוסיף: "שיחקתי נגדו. זיין אותנו פעם אחת בדרבי.
העריצו אותו. תפסו ממנו גבר. לוחם. ויקינג".

ביום שני, בשבוע פתיחת העונה, הייתה אווירה מוזרה. הוא שמע
שאמרו: חבר'ה בואו נתאמן, אחרי זה נחליט. באימון הוא לא השתתף.
המאמן אמר לו להתאמן לבד כי יש בעיה עם כרטיס השחקן שלו. התברר
לו בדיעבד, שזה לא היה הסיפור. קפטן הקבוצה ניגש ביום חמישי
שעבר למאמן והעביר מסר שלאור ההידרדרות עם הערבים אחרי שאנחנו
כמדינה הסכמנו לבוא לקראתם, אחרי שאף מדינה ערבית לא שמה
עליהם, אין מצב שניתן לו להיות חלק מאיתנו. למרות שיש לו
כדורגל, לבן שרמוטה. אל תשכח הוא הוסיף, שאיתן אוכל סיוטים
מלראות ערבי אחרי שבן דוד שלו נהרג בפיגוע בבן יהודה בדיוק
לפני שנה.
בהתייעצות מהירה עם ההנהלה התקבלה ההחלטה...
בסוף האימון הוא ואחיו נגשו לחדר המאמן בקצה הצפוני של מתחם
האימונים. גם היו"ר היה שם. אתם מוכנים להיות סבלניים? הם
נשאלו ע"י היו"ר. "מה זה אומר?" שאל האח. "להמשיך להגיע, אבל
לא לשחק. עד שנפתור ת'בעיה עם הכרטיס", ענה היו"ר. "אבל שמעתי
דיבורים אחרים מהחבר'ה", הוא הגיב בספונטניות והוסיף: "זה לא
קשור לזה שאני ערבי"?. "תקשיב לי י'עיוני. בכדורגל אין 'ערבי',
'יהודי' 'נוצרי'. תראה ת'זרים הנוצרים. מה, הם יותר טובים?
הנוצרים האלה יותר גרועים ממכם. איתכם הסתדרנו. ההורים שלו
(מצביע על המאמן) מכורדיסטן. אין להם מילה רעה לומר על הערבים.
כמו שלי ולהורים שלי אין מילה רעה לומר על השכנים שלנו בתימן".

"שמע, תן לנו ת'כרטיס, ונפרד. נחפש ת'מזל שלנו במקום אחר", אמר
האח. "תגיד לי אתה עושה צחוק?", הגיב היו"ר. "קצת סבלנות. פה
זה המקום שלך. לאן תיסע לת"א? לירדן? כדורגל זה שפה בין
לאומית. ברגע שהחבר'ה יתרגלו אליו, הוא לא צריך לדבר. רק
למסור, לעשות תנועה, 'לראות על עיוור'. כלומר, לא ישמעו פה
ערבית והכל יהיה בסדר. ואולי אינשאללה, נעזור לשלום"
"גם אני חשבתי שהכדורגל הוא גשר", ענה האח. "בינלאומי. כנראה
זה לא כך. אין לנו זמן לחכות. הכישרון שלו ילך לאיבוד".
"כישרון? על מה אתה מדבר"?
"לא יודע" גמגם האח. "אני לא איש מקצוע אבל אמרו יותר מפעם אחת
שהוא מזכיר את זידאן...".
חחחח..."זידאן"?! גיחך היו"ר. "אתה יודע מה? אני איתך. הוא
זידאן. עכשיו לך, תמצא קבוצה שתשלם כמה ג'ובות ונשחרר אותך.
תלך על קטאר. שמה יש הרבה כסף. אח שלך הרי זידאן. אמורים לחטוף
אותו. ומי יודע, אולי הוא יקבל שם אזרחות. טוב לכם וטוב לנו"
הוא קורץ וצוחק.
"שחרר אותנו. ככה יהיו לנו רק מילים טובות להגיד עליכם. בחיית
אללה",
"לא הבנת אותי, יא זלמא".  ענה היו"ר, "תגיד תודה שאתה בכלל
יושב פה. זינאדין זידאן, עָלֶק. אתם סתם ערבים ופה זה לא
צרפת".