המעגל האין סופי, שלו הקץ,
על אניית קסמים, דוהה בערפל,
והיא מפרש נושן, היא לב של ים,
ומתקלפת אט כמו זיכרונות,
כלואה בכישופי הליל בזוהר כוכביו,
על הסיפון, היין כבר הציף את עורקיו,
וצהל בפניו הבלויות, של רב חובל,
שאין לו אב, מוסר, או כל דבר אחר,
עוד ליל בלב הים והוא אוהב הליל,
והם שטים והמרחב מוסיף ומתמלא,
ככה שטו נמים, בלהט ים בוער,
והם עוד ישנים והסיפון רועש,
טורף עוד גל ועוד אחד ניתז,
ותימהון, נחת על כוס יינו, של
רב חובל, אכזר וגם נבל, ישן ומלוכלך,
הכוכבים המסתלקים, כבר שכחו,
כים סוער, אשר כבה, לילו המשוגע,
בשיהוקיו עולה לה החמה, כמו כל יום,
וכאב הראש, הומה על הסיפון,
הפעם חוף אל המשקפת מתקרב,
והם כך מריעים ומקיאים,
ומי יודע אם, בפעם הבאה, יהיה זה
חוף אולי, אולי שממת ימים תכהנה עיניהם.