קשים חייו של נווד.
עליו לנדוד בגשם, בשלג ובקור.
עליו לנדוד בחמסינים, בשרב ובחום.
ואין לו מחסה, ואין לו מיטה,
ולא שולחן ערוך, ולא אינטרנט.
על מקלו בחום ובקור הוא מדדה מעיר לעיר,
רגליו כשלו, כוחותיו אזלו,
הו, מה מר גורלו.
ישן ברחובות, ישן בגנים ציבוריים,
באין סיגריות מעשן פרחים,
אכן גורל מר.
ישב בפאב, שתה, שתה,
שטח את כאבו לפני חבר לרגע,
שקנה אותו בבירה.
עץ לו החבר לרגע עצה -
אם מר לך להיות נווד,
אז תפסיק להיות נווד.
הרי זו עצה נפלאה, התפעל הנווד,
ומאז הוא לא נווד.