מה אתה חושב? מה הוא חושב? אני לא יודע מה הוא חושב, אבל הוא
חושב שהוא צודק. השאלה היא אם באמת הוא צודק, או שנדמה לו.
יענו בנדמה לי? הוא אוכל עכברים, הבן-אדם, כי אין לו מה לאכול.
הוא אוכל סוליות נעליים, משומשות, מטונפות. הוא מבשל נעליים
בסיר ואוכל אותם, הוא אופה אותם בתנור, הוא שם עליהם רוטב,
בחיי אלוהים. אולי הוא צריך קצת ליפול אחורה, אתה יודע, כמו
שאנחנו נופלים, בשביל לקום קדימה, אתה יודע, כמו שאנחנו קמים.
הבאתי לו פיצה, אני עשיתי מקפוא בתנור שלי. הבאתי לו אותה עד
הבית באופנוע, שמתי את האופנוע ליד הבית. טיפסתי, בחיי אלוהים,
שמונה קומות ברגל, דפקתי על הדלת, אמרתי לו תפתח. פתח פתח קטן
עם מנעול עליון, שאל מה אתה רוצה. אמרתי הבאתי לך פיצה, שאל אם
היא מורעלת. אמרתי לא, אז הוא פתח והכניס אותי. היא הייתה
מורעלת? מה? הפיצה? לא. אז איך הוא ידע את זה? כי הוא שאל
אותי. והוא האמין לך? כן. למה? לא יודע. הוא אכל את הפיצה
כשאני שותה בירה, אמר טעים, יכול להיות יותר טעים. אמר אם יש
בזה רעל אני בא להרוג אותך, ואחר-כך הורג את עצמי. ואז אמר לי
שלום והלך לישון. מה, הלכת? לא, נשארתי כמו שאני, על הספה,
שותה בירה, והוא ישן. הלכתי אחרי זה, לא היה לי איך לנעול, אז
השארתי את הדלת פתוחה. השפן הקטן... שכח לסגור הדלת. נכנס הזאב
ואכל את הארנבת. אז אני ככה איך שאני מפעיל את המנוע, אני חושב
מה יש לו זה. אין לו כלום, אפילו לא חיים. ואז אני נותן גז
ודוהר עם האופנוע לבית שלי. ומה עשית בבית שלך? כלום, התרחצתי,
שתיתי עוד בירה, עישנתי סיגריות, מוזיקה, היו קליפים יפים. אני
מוצא את הכלב שלו למחרת, זה שהיה לוכד לו עכברים, דרוס מחוץ על
האספלט ליד השביל לבית שלו, ליד שלולית גלידה. כנראה רצה ללקק
גלידה, ומכונית לא שמה לב, נתנה גז מהחנייה ודרסה אותו,
והמשיכה לנסוע בלי לדעת שמשהו בכלל קרה. היה שטיח לגמרי, רק
מערכת השיניים שלו נשארו שלמות. כיסיתי את הגופה הקטנה שלו
בהרבה חול, ואז הוא יוצא מתוך זה הבית שלו, ושואל איפה שוקו,
איפה שוקו, זה השם של הכלב. ואף-אחד לא עונה לו, ושוקו לא יכול
לבוא. למה הלכת שוקו, הוא ממלמל, לא הייתי טוב אליך? ונכנס
לבית וזהו. מה הוא עשה שם? אני יודע? שתה ישן, ישן, שתה, כמו
תמיד. ושוקו? ליקק גלידה.