מה הגיוני?
על האימא של אשתי
שמגיעה לשבוע לבקר
את הילדה והנכדה שלה,
וזוכה מאשתי לקיתונות של התמרמרות
עוד לפני שפתחה את הפה?
הסבא שלא מתערב?
החבר שלי שכועס כי ביטלתי משחק?
אני מתנחם בלימוד קבלה,
שזה ריפוי מהחולי של החברה שלנו.
אני ואשתי בסדר,
אבל כל מה שנכנס מבחוץ כאילו מפריע.

ואנחנו הרי לא יכולים לחיות
רק שנינו וילדה כמו באי בודד.
יש לנו חברים וחברות, גם משותפים,
וקרובי משפחה ועמיתים לעבודה,
וצריך להיות שם גם בשבילם.
אבל התא נהרס כשהם נכנסים לחיים שלנו,
ואני חושב שלא באשמתנו,
כי הם לא מבינים את מציאות חיינו,
ועם מה אנחנו מתמודדים.

"מתמודדים", מילה גדולה,
כאילו אנחנו במלחמה או הישרדות,
אנחנו הורים צעירים לתינוקת
כמו שכמעט כולם היו לכל אורך ההיסטוריה,
אבל אנחנו לומדים לעשות את זה כמו כולם,
אף-אחד לא לימד אותנו,
אף-אחד לא לימד אף-אחד.
ובמשבצת שלנו,
כמה שיש כמוה מאות מיליונים,
היא המשבצת שלנו,
איתה מתמודדים.