אשמורת לילה. גופי שרוע על המיטה והנני שרוי בשינה עמוקה שאין
להתעורר ממנה אלא אם נקטפו אחד לאחד הפרגים שבגינת הנוי.

האפונה הריחנית נתונה לאורך הגדר, מותחת את גבעוליה כיודעת דבר
מה. נשיפה - זרועות דקות כחוטים עולות מן האדמה ומסתלסלות על
הגדר. נשימה - עלים ישנים קמלים מתפוררים על האדמה, דופק
מתחסר, ופתאום.

"אודי"

בחיי. עיני נפקחות כך מיד. משהו קרא בשמי, ומיד אני יודע כי
אין זה איש בנמצא.

האם עמדתי לעדור את גינת הנוי. הקול הקורא בשמי.

ומיד, עמדתי על דעתי, היה זה קולה של אישה.

לא האישה שעמי, אני מביט בפניה השלוות, תוהה כיצד היא חולצת את
נעליה כדי שרגליה יטבלו באדמה הקרה והחול בבהונותיה.

אולי קול צעיר יותר, לכוד בגופו המתכלה של, טוב, איני יודע.