[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בני גל‎
/
צפון-צפון-מזרח

ורדינה התעוררה משנתה באחת. קורעת מעליה קורי שינה ופיסות
זעירות של חלום שהחלו להתרקם למשהו מגובש אחד. היא הסירה
במשיכה את השמיכה הדקה מעליה והזדקפה לישיבה, מתנשמת ומתנשפת,
מנסה בכל כוחה להחזיק את הבחילה, לדחוף פנימה את הטעם החמוץ-מר
של קיבתה שלה. גלי חום שבו והיכו בה. היא בעיקר חשה אותם בגבה
ובחזה. רק צל דקיק של קרן סהר התפרצה מבעד לתריס המוגף וחצבה
באור כסוף חריץ דק, שמבעדו התגלה קיר ערום. ורדינה חשה בושה
והחום שבקרבה התגבר. עם עוד קצת מאמץ המפלצת הובסה וחזרה לשכון
במעמקיה, לנום את שנתה. לפחות עד הפעם הבאה. אך ורדינה עדיין
נשארה בתנוחתה, דרוכה לכל התפתחות, לכל שינוי. היא לא חשה כלל
בכאבים נלווים, דבר שגרם לבחילה הפתאומית, לתחושה האיומה שהנה,
כל רגע ותקיא, להפוך לבולטת יותר, עוצמתית. הלב של ורדינה נרגע
ונדמה ששכח כבר מהמאורע, אך המוח עדיין דש בו, חזור והלוך,
מנתח כל סיטואציה, כל שבריר שניה, כל מעבר עצבי-חשמלי, מעשה של
כל נקבובית וכל תא. אך בסופו של דבר, אי אפשר ללמוד ממקרה
פרטני על הכלל, והמוח כבר הבין שהוא בחוסר שינה חמור, ואיפשר
לורדינה להניח אותו בחזרה על הכר. ורדינה, ליתר ביטחון, חבטה
בו מעט והשעינה אותו על הקיר, כדי ליצור לו גובה מלאכותי. היא
קיוותה שכך הנוזלים הנסתרים יזרמו ויחלחלו מטה, במקום להישאב
כלפי מעלה.

הבוקר היה אפור ורגיל. הבוץ גם הוא לא היה שונה מקודמיו. אולי
רק השלוליות העכורות שניקדו אותו מפעם לפעם, היו חדשות. ורדינה
התעוררה לאט, כמעט ושכחה את הרצון העז להקיא שתקפה בלילה וכעת
לא נותר ממנו זכר. היא הסתכלה החוצה מהחלון, מישירה מבט אל
הנוף והאור. מתכון בטוח לשכחת חלומות. מיד ניתקה מהמיטה, נעמדה
בזקיפות, מותחת את אימרות הכותונת הלבנה, שחלקים ממנה, באזור
החזה במיוחד, היו מוכתמים. צעדיה היחפים רשרשו על רצפת העץ.
קרש הוא המחסום היחיד בינה ובין הבוץ. הושיטה יד והתעטפה
בזריזות במעיל הכבד של אודן. הבקרים האפורים הם הקרים ביותר.
את הרגליים הותירה יחפות, בשביל להתעורר מעט מן הקור העולה
מהאדמה. צעדיה היו מהירים. שביל קרשים ובולי עץ אקראיים נמתח
מהדלת החבוטה לרווחה ועד הברז שבחוץ. ורדינה קיוותה שהמים לא
קפאו. תוך דקות מספר סגרה את הדלת על בריח ובידה החזקה אחזה
בדלי מי קרח, מלא כמעט עד סיפו. פניה ושערה כבר היו רטובים
ורחוצים. ורדינה לא בזבזה זמן.
הפרות געו בחוץ, מחכות לחציר שיגאל אותן מן הרעב. לא היה להן
דבר זולת בוץ. אודן כבר התעורר, כשנכנסה שמעה אותו מושך באפו
ומדדה באיטיות לעבר הדלת האחורית שמבעדה נמצא החור. כששפכה מעט
מן הדלי אל הפרימוס, שמעה את הקילוח היחיד, הרחוק, החלש, של
בעלה. כששפתה את הפרימוס על האש המבוערת מבעוד לילה, הוציא מהר
מעטיפת הקרח היבש את הבקבוק הירקרק של הוודקה והניחה אותו על
השולחן. הרי לא יקום ולא יכון שולחן הבוקר ללא כוסית טובה.
לפני שאודן הגיע, רוכס את מכנסיו, כבר הריקה אל תוכה כוסית
אחת, מנסה להרדים את המפלצת מרוב שכרות.
"הכנת כבר את התה?" שאל אודן בעודו מחניק פיהוק. הזיכרון של
בעלה מוציא מפיו את המילים "בוקר טוב", שנשמע רחוק, לפחות כמו
הדרך מכאן לריגה.
"עוד לא, רק שפתי את הפרימוס, כעת המים מתחממים. הם היו קפואים
בבוקר. זה יקח קצת זמן. אני גם צריכה להתקין את החליטה".
"אז למה שלא תזדרזי קצת?" פניו של אודן היו קשות, כאילו התעורר
משנת אבן. היא הסתפקה בהבנת מילותיו, שגם כך לא נעמו לה, אך
היא התרגלה. לפני שנים התרגלה.
"מיד. הנה המים רותחים", הסיטה את מבטה לעבר האדים שעלו מפינת
המטבח, ומיד נעמדה לקצץ ענפים, תימין רוזמרין, נענע. הון
תועפות שילמה על הקבוצה הריחנית הזו. הדרכים קשות בחורף, וחלק
מן המסחר לא מגיע הנה, נשפך או ננטש בדרך. לאח שאודן הריק אל
קיבתו שתי כוסיות מן הבקבוק הירוק, ביקש ממנה, באותה נימה
עצית, לכבס לו את המכנסיים. כתם דהוי התפשט באזור החיבור שבין
שני הבדים, וריחו היה חריף.
"עד מתי?" לחשה לו בגערה. היא ציפתה שישמע, שיגיב, אך אודן
נראה שקוע במחשבות. לאחר שתיקה ארוכה, שבמהלכה התה כבר הספיק
להיות מוכן, מהביל וחום, אודן ענה בשקט, כמו ילד שנתפס גונב
חפיסת שוקולד מן הארון.
"אני לא אשם".
עוד שתיקה. הם לגמו את התה במתינות. אודן ביקש חתיכת עוגה, או
משהו להכניס לבטן המקרקרת שלו מאז ליל אמש. ורדינה השיבה שאין
קמח, גם לא אצל האוסטים. שום דבר. הדרכים חסומות בבוץ, כאילו
שהוטל מצור.
"למעשה, אני חושבת שאני מעדיפה את הרוסים על פני הבוץ. הם
לפחות מגלים קצת רחמים. לא כמו גושי האדמה הלחים האלה".
אודן השתנק. ורדינה נזכרה בכתם שעל מכנסיו ובכתמים שעל שמלתה
הישנה, שלא לבשה כבר למעלה משלוש שנים, ולא אמרה עוד דבר.
כשבוססה ורדינה בבוץ, הפעם בנעליים, נזכרה כיצד הייתה הולכת עם
אודן, כשהיו רק בני שבע או תשע, לקנות לחם וחלב אצל האוסטים.
משפחת זקנים, ערירים, שממש פלא הוא שעברו את השנים הקשות של
ההרעשות וההדממות ללא עזרה חיצונית בצורת ילדים, או שאר
קרובים. נראה שמה שהחזיק אותם חיים עד עצם היום הזה היה המעגל
הקרוב אליהם, חנות-בית, חנות-בית. הדרך בין שני המקומות האלו
קצרה הייתה. רק גרם מדרגות ודלת נעולה הפריד בין המדפים
והפנקסים ובין המיטה והסדינים. למרות השנים שחלפו, גם כשעזבה,
וגם כשחזרה, האוסטים מעולם לא שברו את המעגל, גלגל החיים שלהם,
שבניגוד גמור לרוב המקרים, יש בו רק שני גלגלים.
כשפתחה את הדלת, נשמע קול רעם גדול, והד שהדהד בכל החנות.
ורדינה קפצה אחור כנשוכת נחש. היא חשבה ששוב הרוסים מרעישים.
אך לא. היה זה דלי נחושת רקוע ומוכה מכל צדדיו, שכנראה גוסלי
שמידט הניח ברשלנות, או שמא בכוונה. אף פעם אי אפשר לדעת מה
עובר בראש לממזר הקטן הזה.
גם בלה אוסט נבהלה כהוגן. פיה היה פעור ומשקפיה העבים נזלו
במורד אפה כשורדינה נכסה פנימה, מלווה בתרועת הדלי.
אבל היא מיד התעשתה, וכעבור רגע תפסה את גוסלי שהתחבא מאחורי
המדפים, מתבונן ומצפה לראות מי יפול בפח שטמן. אזנו של גוסלי,
שנתפסה, האדימה מאוד, אך הילד בן השתים עשרה התעלם במופגן
מהכאב ומן הגערות והקללות הנמרצות שהטיחה בו בלה אוסט, בחימה
שפוכה וברוק ניתז.
גוסלי מחה את הטיפות שניתזו מעל לחיו, ובאותה הלחי, תוך רגע
קיבל סטירה, קשה, מכאיבה, כזו שרק יד מיובלת ובעלת עור קשה
יודעת לנפק. עוד קללה אחת וגוסלי ברח מן החנות, בעוד ששתי
הנשים ידעו שיחזור.
"מה את רוצה?", התיזה לעברה של ורדינה בלה אוסט. עוד מתנשמת
הייתה ולא נרגעה מן הקללות שקיללה והכעס שבחזה עוד לא שכך.
ורדינה הרגיעה אותה ושוב בלה שאלה, הפעם בקול מתעדן יותר: "מה
את רוצה לקנות, ורדינה יקירתי?"
"אם יש לכם מעט קמח, אולי בכל זאת הגיע, וגם כיכר לחם, ומעט
חלב, בקבוק זכוכית אחד, לא יותר. את יודעת, זה רק אני ואודן,
שנינו לא אכלנים גדולים. אבל בכל זאת, צריך להכניס משהו לבטן
כדי לשרוד את הקור האיום הזה".
"כן, באמת קר. הקשיבי נא, ורדינה, הקמח עוד לא הגיע", פניה של
ורדינה התכרכמו מאכזבה, "אבל יש לי חצי כיכר לחם ובקבוק חלב
מלא עד הסוף. אם תרצי, אתן לך בקבוק חלב נוסף, מלא עד חציו,
תמורת חצי מטבע". בלה אוסט דחפה את משקפיה במעלה אפה, מחכה
לתשובת ורדינה, שעמדה שם, היססה. כן לשלם עוד חצי מטבע, לא
לשלם. ומה תעשה בלי קמח, איך תאפה את העוגות שאודן בעלה אוהב.
למעשה זה הדבר היחיד כמעט שהוא אוהב בה, העוגות שהיא מכינה.
בסוף החליטה לשלם. החיים יתגלגלו. מהיכן שהוא בוודאי תשיג עוד
קצת כסף, למרות החורף, למרות שהפרה השלישית בעדרה מתה לפני
שבוע, ונשארו רק עוד חמש פרות. אולי תמכור כבר את כולן ותמורתן
תוכל לכלכל אותה ואת בעלה למשך רוב רובו של החורף.
הכסף ניתן ונלקח. העט רשם בפנקס. חצי כיכר לחם ושני בקבוקי
חלב. אחד מלא עד שפתו והשני מלא רק עד חציו. אולי תפצה את בעלה
בחלב חם, חשבה ורדינה בדרכה הבוצית חזרה.
כשעמדה להיכנס בעד הפתח, שוב תקפה אותה הבחילה. הפעם המפלצת לא
נרגעה וורדינה הקיאה על הבוץ. הקיא נבלע בתוך האדמה ולא נראה
עוד. ורדינה התנשמה ומחתה את פיה בגב ידה. חיפשה את הברז לשטוף
את פניה, אך פתאום לא מצאתו. הסתובבה כה וכה, סביב עצמה, מבטת
לכאן ולשם, וברז אין. עוד רגע והייתה משתגעת, אך יצא מן הדלת
מר גולדרהיים, מן הבית אותו חשבה לביתה.
"שלום רב לך, גברת אויגן", הניד גולדרהיים את ראשו לעבר
ורדינה. עטוף היה במעיל פרווה וכובע פרווה חבש על ראשו. הוא
היה מהמסתדרים.
"בוקר טוב גם לך, מר גולדרהיים", ענתה ורדינה, וקיוותה בכל
ליבה שלא ישים לב, ואם ישים לב לא ישאל, וגם אם ישאל, שלא יספר
לאחרים.
ורדינה הסתחררה ודידתה אל עבר ביתה, הפעם הבחינה בברז מרחוק,
ובפרות שהידסו כה וכה לפנים ולאחור על משטח הבוץ שבחצר
האחורית. ככל שניסתה ורדינה להיזכר מתי בפעם האחרונה התבלבלה
כך בין דלתות הבתים וחצרותיהם, כך הזיכרון חמק ממנה, ואולי לא
היה כלל, ואם לא היה כלל, זהו סימן מדאיג לבאות. האם יש קשר
בין הבחילה לבלבול ולסחרחורת? שאלה את עצמה בלא קול. בקבוקי
החלב נוקשים אלו באלו בתוך השק, ומרטיבים את מחצית כיכר הלחם.
בכל זאת עליה לרדוף אחר המזון, ללקט מעט מפה ומעט משם. איננה
יכולה לחלות, לא היום, לא מחר ולא אף פעם. רק אלו החלשות לא
שורדות את החורף. היא שרדה מספיק חורפים בחייה כדי שתוכל
להחשיב עצמה כלא חלשה.
היא עברה בעד הפתח כרוח סערה, מניחה לנגד עיניו של אודן את השק
ובו שני בקבוקי החלב ומחצית כיכר הלחם, ואצה רצה אל הברז,
לשטוף את פניה ואת ידיה. המפלצת חזרה לשקוע בתוך גופה,
והנוזלים לא עלו עוד מעלה. היא הרגישה הרבה יותר טוב, אך חששה
עדיין נותר כשהיה, שכן השכל יודע שלא כל מה שאומר הגוף אמת
לאמיתה הוא, ולעיתים אסור בתכלית האיסור להקשיב לו.
"מה לך, אישה, שאת כה מתרוצצת לכאן ולהנה?" שאל אותה אודן
כשהתיישבה לצידו אל השולחן. כיסא עץ רעוע מפריד בינו לבינה.
הביטה ורדינה בשרירי צווארו ובלסתו העטורה בפלומה זהובה ושתקה.
בצע לו אודן בסכין אחת את מחצית כיכר הלחם, ואת החלק הקטן נתן
בפיו.
"אל תאכל הרבה", העירה לו ורדינה כמתוך חלום, "לפי דבריה של
בלה אוסט חשה אני שאין להם בחנות אלא חצי כיכר לחם זה, וזהו".

"חשה, או שמא חוששת?", זיק של לעג ניצת בעיניו של אודן, אך לא
הוסיף על דבריו ולא כלום. הסבה ורדינה את פניה ממנו. פתאום לא
יכלה לסבול את ריחו של בעלה. ריח דגים משומרים נדף, על אף שהיו
רחוקים מילין רבים מן הים, והפעם האחרונה שבא טעם דג אל פי
שניהם היה לפני חודשים, ולא הבינה ורדינה כיצד עולה מפי בעלה
הבל שריחו ריח דגים. וחרף כל זה, לא אמרה דבר לאודן, שבבליעה
אחת טרף את חתיכת הלחם, ונתן עינו בנותר, אך שמר על בקשת אשתו.

"קח לך חלב, אם אתה רוצה, ממנו הבאתי די והותר". לגם אודן מן
החלב וטפח על בטנו בחיבה, שלא מעוגלת הייתה, אלא שטוחה ודקיקה
כקרש, שכן האוכל צר מאוד בחורף בכפרים המבודדים. גם ורדינה
הסתכלה על בטנה, ודמיינה שהמפלצת אשר שוכנת בתוכה מצמיחה ידיים
ורגליים וגזע וענפים ופרחים ופירות, ולבסוף בא ענן אפור גדול
ומכסה את הכול במשקעים לבנים, צחורים מצחור.
"אוי לנו כשירד השלג", לחשה ורדינה לעצמה, ואודן שמע, אך לא
הגיב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דיבוק, צא !!!






צפיחית בדבש
מגרשת את
פנטום הבמה
מן המרתף


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/8/19 2:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בני גל‎

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה