"מיקו..." היא אמרה לי בשקט,
ועיניה דומעות
"מה, מורן?"
"אני הולכת, מיקו,
אני הולכת לאי-שם,"
"למה, מורן, למה?" בכיתי,
"בבקשה אל תלכי לאי-שם,"
"אני חייבת, מיקו," היא אמרה בדמעות,
"אני חייבת ללכת לאי-שם,"
"אבל..." גמגמתי, "אין לי חיים בלעדייך,
בבקשה אל תלכי לאי-שם, בבקשה,"
"הו, מיקו היקר, זה קשה מאוד,
אבל אני צריכה לקנות לחם וגבינות,
וגם חלב,"
"מה אני אעשה בלעדייך..." מיררתי בבכי,
"את לא חייבת ללכת לאי-שם, את לא!"
היא ניגבה את דמעותיי,
"אני אחזור תוך רבע שעה מהמכולת,
בינתיים תצטרך להסתדר בלעדיי,"
"לא!" זעקתי באימה,
אבל היא כבר הלכה,
ולא לקחה איתה דבר,
מלבד קצת כסף,
וסלסלת קניות...

כל העולם דממה.
כל העולם שממה.