[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סבא שלי היה בדיכאון!
כן, ראש השבט, זה שנשקו את ידו בכל שבת בבוקר אחרי התפילה, היה
בדיכאון. מג'וורי, זה שמלווה בהפרעות שינה, מצבי רוח משתנים,
קשיי תפקוד, ניכור כלפי הזולת, התפרצויות בכי, התמכרות
לאלכוהול ולעיתים מחשבות אובדניות. "מה הטעם בחיים האלה",
שמעתי אותו אומר לא פעם. הייתה יכולת להבין את משמעות המשפט,
ו...להדחיק...כמו שעושים רוב המבוגרים.
סבא שלי!
הגיבור. החזק. האגרסיבי. ראש השבט הבלתי מעורער. בעצם....לא,
הוא היה נמר של נייר, או מסוג האנשים ש"...נושאים לעיתים
קרובות את אופיים בכיסיהם", כפי שאמר יוהן קספר לאוטר.



"למה לא באת לתפילה"?
קולו הרועם הדהד ומצאתי את עצמי מכווץ בכיסא
"חסר דרך ארץ. רק ההוא מלמעלה יבואו איתך חשבון ואתה תצטער על
זה. ההורים שלך אשמים שיצאת לתרבות רעה. דבר אל העצים ואל
האבנים". הוא נפנף בכף ידו להבעת זלזול וייאוש ושלח אותי לקצה
השולחן שמנה למעלה מ-20 איש.
חפוי ראש ומבויש מצאתי את עצמי בחיקו של גברי, אחד מאחיה
הגדולים של אימי, ובמחיצת זוג יהודים קנדים שהפכו להיות חלק
בלתי נפרד מסעודות החג.
'look at this handsome young man.where is Aviva"?
"מה היא אמרה"? שאלתי/ חייכתי במבוכה.
"מה זה משנה....תגיד תודה ותגמור עניין", הטיח כלפי גברי.
"תנקס". עניתי לעברה במבוכה.
"Can you pass me the salad please"?
ואני עניתי שוב: "טנקס".
"גברי...אתה דואג שם לסדר, נכון?"
"בטח אבא", ענה גברי.
"בטח, אה...יא כופר. מה ת'חושב שעשו אותי באצבע...אני רואה
ת'עיניים שלך...דיר באלכ. יש לך ילדים ואישה"
הייתה שתיקה. כולם טמנו ראשם בצלחת. אף אחד לא דיבר. אוי ואבוי
למי שיעז.



"קום. צריך לזוז"
הוא הגיב בבכי ומייד נרגע... האודם על לחיו מהסטירה המצלצלת לא
השאיר מקום לספק. אסור לו לבכות. "תהיה גבר יא כאלב איבן כאלב"
הטיח בו אביו.
"שוכלה" (עזוב אותו), הטיחה האם כלפי האב, שבתגובה חטפה סטירה
מהאח הבכור אליה (אליהו), שרטן לעברה, "איפה הכבוד שלך יא
מאמא....?" היא שתקה. מבוישת ועצובה,  אספה את בנה בן התשע
לחיקה. "ת'על יא אבני. ארץ ישראל מחכה לנו".
הוא נאסף אל חיקה ובכה...בשקט...שאף אחד לא ישמע.
הם יצאו לדרך



ברגל. באישון לילה הם עזבו את כפרם 'עמדיה' שבצפון כורדיסטן
העיראקית, על שני בתי הכנסת  שברובע היהודי ששירתו את 400 חברי
הקהילה. השנה הייתה 1950. היעד: מערבה,  לארץ הקודש. 'ארץ
האבות'. 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'.
הוא היה קטן להבין את משמעות או להצטרף להתרגשות הוא היה בסך
הכל בן 6.
בשיירה ארוכה רכובים על מספר קטן של חמורים ו'מדריכים' הם החלו
לנוע לכיוון דמשק, במערב המדינה, דרך מדבר הסורי ודרומית לעיר
תדמור. המישור הצחיח נתן את אותותיו מהר. הוא הרגיש עייף
ומותש. אימו חיבקה אותו ואמרה בניב הארמי האופייני לעמדיה:
"לאט יא איבני, לאט. ארץ ישראל לא תברח. חשוב שנגיע בריאים
וחזקים. אל תשכח שהשם איתנו"
היה לו קשה. הוא ביקש עזרה תוך כדי שעיניו מתרוצצות בחרדה שמא
אביו ועוד יותר גרוע מזה, אחיו, אֵלִיָּהּ (אֵלִיָּהו), ישמעו
שהוא נשבר. שאין לו כוחות שהוא לא גבר. שהוא לא ראוי להיקלט
באדמתה של ארץ הזבת חלב ודבש...לפתע נשמע רעש מוזר...כמו רעידת
אדמה. כלומר, הקרקע רעדה כתוצאה ממפגש לא טבעי בין אדם צעיר בן
31 ואדמת טרשים מדברית המבקשת להמשיך בשגרתה. זה היה אביו. הוא
קרס, ליבו נדם.
כעבור שעתיים הוא נקבר בבית קברות מוסלמי של כפר מבודד, כ-25
ק"מ דרומית לעיר תדמור הסורית, שהכיל 20 משפחות, שם הוא קבור
עד עצם היום הזה...
בתום ההלוויה נשמע קולו הרועם והמאיים של אחיו אֵלִיָּהּ:
"בחמש בבוקר נמשיך". ומייד לאחר מכן הוא ניגש לאימו ואליו ואמר
בניב הארמי המוכר: "מעכשיו אני אחראי, אני מקווה שזה מובן
מאליו. דיר באלכום".
הוא רעד, הרגיש פחות מוגן, אֵלִיָּהּ ואבא חשבו אותו דבר, נראו
אותו דבר והשתמשו באותן שיטות אלימות.



"נקנה ת'בית הזה. חצי חצי. אמא תחייה פה. זה טוב. ארבעים
ושמונה מטר מרובע מאפשר לנו לבנות מטבח, אמבטיה וחדר גדול.
לשינה ולארוחות שבת. ויש ת'מרתף שם אמא תישן ותתקלח אצלך, לי
יש כבר ארבעה ילדים"/
"בסדר" הוא ענה, ובהמשך הסכים לקבל את צד השמאלי (כשנעשתה
החלוקה).



"אתה תתחתן איתה", קבע אֵלִיָּה. וכך היה, לא לפני שמשפט נוסף
שאחיו אמר הדהד במוחו: "ומהרגע הזה אתה ברשות עצמך. אתה חייב
לדעת להסתדר". הם התחתנו. חכם עלוואן קידש אותם והורה לו להיות
'גבר'. 'מפרנס טוב ומנחיל דרך ארץ. דרך התורה'. והוא אימץ את
הציווי כמשמעו.
"הבאת לי בת, יא איבן שרמוטה. הלכת לאחיך לקבל ברכה,
אה....כולזורכות (מילה בכורדית-ארמית שמשמעותה לכי לעזאזל) ,
לא ברכה. נו בטח, למה שהוא יברך שיבוא בן. אם יהיה לי בן הוא
מסתכן. י'זונה. לקחתי אותך....מי היה לוקח אותך? אף אחד!. תראי
אותך! יא שרמוטה. רק אלוהים יסלח לך...אוי ואבוי לך אם היא
תבכה פעם אחת...."
הוא העיף לעבר בתו מבט הפנה את גבו ויצא לחצר. שם הוא הביט
לעבר בית הכנסת שניצב מול חצר ביתו כשעיניו מלאות דמעות. יא
רבי, הוא חשב לעצמו. מה קורה לי. מה לא בסדר. מימשתי את טוהר
הבריאה. הבאתי יצור טהור לעולם. כבוד לפני הוד רוממותך. אז איך
זה שיוצאת ממני אכזריות כזאת. זה מפחיד אותי ריבון עולם, תעזור
לי. אני מתחנן מלפניך ריבון עולם.
"מנחה, דויד, בוא", מחשבותיו הופרו ע"י קולו המאיים של אחיו,
רב בית הכנסת של בית כנסת העמדים בעיר הקודש ירושלים.
ובכניסתו לבית הכנסת לפני התפילה, אליה אמר לו: "רק בושות אתה
עושה לי!. בת! יחרב-ביתכ. "איך אתה הולך לקרוא לה"?
"ברכה", הוא ענה.
"ברכה"? יא חמר..."איזו ברכה יש פה"?
"צודק", הוא מלמל... "נֶחָמָה"
ואחיו הכריז כבל עם ועדה "ומזל טוב לדויד בן חיים ומלכה עמדי,
לרגל הולדת בתם האהובה נחמה". דויד הסתכל נוכחה ממושבו בקצה
המזרחי של בית הכנסת והתמלא זעם על הגיחוך והזלזול שחש מיושבי
בית הכנסת. ו...גם צער. על כך שהוא נסחף! שהוא לא מצליח לבטא
את שמחתו על הולדת בתו. על הרצון הפנימי העמוק לחבק אותה.
לאסוף אותה אל חיקו. כפי שאימו עשתה לו...יש קודים. אין מה
לעשות. זה מה שחסר לו, שיתפסו אותו כחלש.
"מה קורה" הוא צעק ובכה
"היא לא נושמת" היא הטיחה לעברו תוך שהיא מחזיקה את בתה חסרת
אונים עם עיניים קרועות מצער וכעס על התעלמותו משתיהן בעשרת
החודשים האחרונים. "תקרא לרופא, למישהו...
"איזה רופא"? מי יבוא...מאיפה כסף?"
"הלכה הילדה, הלכה הילדה...", היא צעקה תוך שהיא מנשקת באקסטזה
את פניה.
"מה הלכה, איך הלכה, נחמה נחמה י'א רב, "אל תיקח את הילדה
ממני..."
זה לא עזר....נחמה נטמנה בהר הזיתים לאחר עשרה חודשים ושלושה
ימים מאז הגיחה לעולם.



ולאחריה נולדו עוד תשעה אחים ואחיות, חמישה בנים וארבע
אחיות...שהתכנסו בכל שבת וחג סביב השולחן הארוך שאולתר בחצר
הצרה, כדי לתת כבוד. לו. לראש השבט. שהוליד צאצאים שיישאו
בגאווה את שמו, ויעזרו בביסוס שליטתה של המשפחה בבית הכנסת
ובשכונה. אבל לא הייתה לו נחמה. איך יכולה להיות נחמה לאב
שהקריב את בתו לעולה בכדי לזכות בתהילה. אישית. חסרת תוחלת
ומשמעות. את זה הוא הבין בבחרותו המאוחרת ושקע בדיכאון. עמוק.
רווי באלכוהול ומחלות גופניות.
הוא נפטר לאחר התמודדות עם מחלה קשה. לפנות בוקר, כשאני לצידו,
דקה לפני שהוא החזיר את נשמתו לבורא הוא מלמל מבעד לחרחורי
נשמתו:
נֶחָמָה...מי ינחם אותי...?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הידעתם
שבברוקולי
ובקולורבי יש
בדיוק אותן
אותיות?


פרה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/8/19 2:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר לוי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה