הָיִיתִי כּוֹתֵשׁ אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי
עַד דֹּק לְאַבְקָה
תַּמְצִית הַכְּאֵב.
מִפַּעַם לְפַעַם, הָיִיתִי נוֹשָׁם אוֹתָהּ
אֶת הַתַּמְצִית הַזּוֹ בִּכְדִי לְהָבִין,
לְהִתְנַסּוֹת מֵחָדָשׁ, לְהַרְגִּישׁ.
אֲנִי זוֹכֵר אֶת כָּל הַמִּלִּים שֶׁלָּךְ
אֲנִי מִתְחַבֵּט בָּהֶן, מְעַרְבֵּל אוֹתָן
פּוֹרֵס אוֹתָן, קוֹרֵא וְשׁוּב אוֹסֵף,
מֵעוֹלַם אִשָּׁה לֹא אָמְרָה לִי
אֶת הַמִּלִּים שֶׁאָמַרְתְּ  לִי אַתְּ,
וַאֲנִי לָקַחְתִּי אוֹתָן עָמֹק.
וְהַיּוֹם, הַיּוֹם הַמִּלִּים שֶׁלִּי
הֵן אֵלּוּ שֶׁמַּרְחִיקוֹת אוֹתִי מִמֵּךְ
וְאוֹתָךְ מִמֶּנִּי אַלְפֵי מִילִין.
אֵינֶנִּי אוֹהֵב אוֹתָךְ עוֹד
שֶׁלֹּא תַּשְׁלִי אֶת עַצְמֵךְ
אַל תְּבַקְּשִׁי אוֹתִי שׁוּב.
יֵשׁ לִי רַק בַּקָּשָׁה אַחַת אַחֲרוֹנָה,
אוּלַי צַוָּאָה
אָנָּא, הַסְפִּידִי
אוֹתִי אַתְּ  עַל פִּי הַקֶּבֶר.