"תארזי תיק ותסעי" הוא אמר לי.
"את יודעת מה? אפילו אל תארזי כלום, פשוט סעי. מה בעצם עוצר
אותך מלעשות את זה?" מגיש לי סיגריה, נובלס.
השנואה עליי.
לקחתי.
עשרת אלפים מילים עמדו לי על קצה הלשון.
לפני שהספקתי לפלוט אותן הוא המשיך, "כל מה שכל כך חשוב
ומשמעותי לך, כל מה שאת חושבת שיהיה אסון גדול אם תעזבי אותו,
זה לא ממש משנה כלום, הנוכחות שלך לא משנה הרבה כמו שאת חושבת,
וזה לא רע או עצוב, זה נותן לך את החופש לברוח מפה, את רוצה
לאכול את העולם ולדרוך בכל מקום ובנתיים הנעליים שלך מלוכלכות
מישיבה על הרצפה והתפלשות בבוץ."
קלטתי אותו מסתכל לי על הנעליים ומגחך.
הן באמת מלוכלכות, והאמת שיש לי כאלה בדיוק רק חדשות אבל אני
ממשיכה ללכת עם הזוג המלוכלך.
וואלה חזק המטאפורה עם הנעליים.
"אבל אני לא פחדנית, אני לא רוצה לברוח." דרכתי על הבדל עם
הנעל המלוכלכת, תפסתי את התיק והתחלתי להתרומם.
"את בטוחה?"

אני שונאת לשבת פה, תמיד מגיעים משוגעים שחושבים שהם יכולים
להטיף לי על החיים.
ותמיד אני מקשיבה להם.
זין, אני נוסעת.