הלכתי למכולת,
קניתי שישיית בירות,
קניתי המבורגר וצ'יפס,
קניתי שמלה לחג

טעיתי בין המדפים וחיפשתי את הקפה שאני אוהב,
איזה איש אחד דיבר עם המוכר וירה פתגמים בצרורות,
חלק היו מוכרים לי וחלק לא,
וכולם נראו לי הגיוניים
אבל אני צריך את הקפה שלי,
ואין לי כוח שיוכיחו לי כל פעם כמה אני מטומטם

ניגשתי עם המוצרים
"אתה צריך סיגריות?"
"כן,"
"אתה תמיד שוכח, אבל אני תמיד מזכיר לך"
בעל הפתגמים ירה עוד פתגם,
ובעל המכולת התמוגג

הלכתי הביתה שלי ופתחתי את הבירה השביעית שהייתה קרה
את השאר שמתי במקרר
"הוא הלך, אתה יכול להפסיק עם הפתגמים"
"יא וואלדי, כמעט נגמרו לי הפתגמים,
אני לא יכול לזכור כל-כך הרבה,
תחזיק אותו פה פחות זמן"
"מה אני אעשה, הוא חיפש איזה קפה,
אני משלם לך, לא?"
"כן, חסר לך שלא,
התפוצץ לי המוח ללמוד את הפתגמים האלה בעל-פה,
ואין לי מושג מה הם אומרים בכלל"
"הוא מבין, קח, זה הכסף"
"תבורך"

ישבתי והגיתי בנפתולי המחשבה האנושית
יש אנשים שחושבים אחרת,
ופתגמים פשוט נדבקים אליהם
אולי אני אכתוב על זה בלדה יפה ש-תיאה תאהב
בינתיים למכולת אני צריך ללכת עם שכפ"ץ,
כדי שלא יוכיחו לי כל פעם כמה אני מטומטם.

"זה לא שאתה מטומטם,
אתה פשוט לא זוכר דברים שצריך לשנן,
אבל המחשבות ועיבוד המידע וגם המסקנות -
עובדים בסדר גמור.
למה אתה ממעיט מעצמך?"
כך אמרה לי ידידתי הטובה והלכה להזדיין עם מישהו.
ניתקתי את הטלפון וראיתי הודעה שזכיתי ב-750 אלף יורו,
אם רק אתן את הפרטים באינטרנט.
כן, בטח...

הפסקתי לשתות,
אבל אני צריך שמלה לחג
וגם תחתונים תואמים.
ואני צריך הרבה בריזר
שיהיה לי לימים נוראים,
כדי שאני אוכל לשתות כי הפסקתי לשתות.
ובא לי להיות פרופסור,
אבל אין לי שכל לזה,
בינתיים אני כותב שירים וסיפורים
ונלחם בכוחות הרשע.
עם תחתונים אדומים מ-חוץ למכנסיים
וגלימה כחולה.