|
אישה אחת הקריאה שיר על זיקנה לאישה אחרת. העיניים עייפות,
העור נפול, והידיים מלאות ורידים בשלל צבעי הקשת.
אנשים סביבה יושבים בכורסאות מרופדות בבד עם פרחים ומחכים
לסוף. מקשיבים לשיר.
כאן, אין זה עניין של האם או מתי, זה קרוב מתמיד.
כולם יודעים. ובכל זאת מנסים לנהל חיי יום יום, מעבר מהכורסה
האחת לאחרת, מהשולחן אוכל חזרה למיטה. מהשירותים לספסל וכך
הלאה.
אני מביטה בה, היא כל כך מבולבלת. כל כך לא יודעת היכן היא ומי
היא ואני מזדהה בצער רב עם הבלבול והאנחות היוצאות מפיה שוב
ושוב. |
|
|
הלכתי לכיכר
רבין, איפה
שרצחו את רבין,
עמדתי בנקודה
שרבין עמד בה
פעם אחרונה,
עברה בחורה עם
כלב, בדיוק
כשחשבתי כמה חבל
שלאה כבר לא
בחיים, זה גרם
לי לזיקפה.
שאלתי היא:
האם אני
נקרופיל?
זאופיל?
או סתם
נוסטלגי?
יוסי עמוס חזה,
בשאלה ליגאל
עמיר או לאחותו
הדס עמיר, תלוי
את מי שואלים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.